בתי הדין לעבודה מגנים על העובדים החזקים
בישראל קיימות שתי קבוצות עובדים בעלות מעמד שונה וזכויות שונות. החלוקה היא פחות או יותר כך: כל אלה העובדים במונופולים הממלכתיים שהם בבעלות המדינה, כמו עובדי הנמלים, חברת החשמל, רשות שדות התעופה ורכבת ישראל; הם כמובן מעמד העובדים העליון. האחרים, במעמד נחות, כלל העובדים במשק, יהיו אלה העובדים בשירות הציבורי או במסגרת המגזר העסקי.
קיימים הבדלים גם באשר לזכויותיהם של אלה העובדים במגזר הציבורי לעומת אלה העובדים במגזר העסקי. לראשונים יש ביטחון תעסוקתי גבוה יותר, אולם כאן ההבדל משמעותי בעיקר בכל הנוגע לאלמנט הקביעות.
כיצד הפכו עובדי המונופולים העסקיים בבעלות המדינה למעמד העובדים הנבחר על אף שהם במהות משרתי ציבור? הסיבה הראשונה לכך היא כי ארגון העובדים הגדול ביותר, ההסתדרות הכללית, העניקה ומעניקה להם הגנה וחשיבות מעבר לשאר העובדים, ותהיה נכונה תמיד להטיל את מלוא כובד משקלה בהגנה על האינטרסים והזכויות שלהם.
סיבה שניה היא הכוח שיש בידם להשבית את המשק במאבק על שיפור זכויותיהם; כוח בו הם לא מהססים להשתמש או לאיים בשימוש.
סיבה שלישית, רפיסות רשויות השלטון. מאחר ויש ביכולתם לשתק את המשק כולו, שרים ורשויות מדינה אחרות נוטים תמיד להגיע איתם לפשרות, שהן בעצם כניעה, וכך מאפשרים להם גם במפגשי מאבק מוגדרים וגם בהליכי שחיקה מתמידים של חוסר פיקוח ובקרה לחזק עוד ועוד את זכויותיהם וכוחם, כפי שהדבר משתקף בעליל בדו"ח מבקר המדינה האחרון.
איפה פורח הנפוטיזם במדינת ישראל במלוא תפארתו אם לא בחברות הממשלתיות? וממי הם יונקים השראתם? זאת כבר יצטרך הקורא המלומד להחליט.
אולם הבעיה נעוצה גם בכך שמלבד כוחה של ההסתדרות ,המגויס למענם, ומלבד רפיסות רשויות המדינה, כולל שרים לדורותיהם, מי שהעניק להם מעמד מיוחד היו דווקא בתי הדין לעבודה, האמורים להגן מכוח החוק והצדק על האינטרס הציבורי הכולל.
בתי הדין לעבודה לא השכילו לעשות את ההבחנה בין אינטרסים לבין זכויות. אין עובד בעולם כולו שיש לו זכות שלחברה העסקית בה הוא עובד לא תקום חברה מתחרה. אבל כאשר הוגשו בפני בתי הדין לעבודה, ובמיוחד בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, עתירות בסכסוכים שבמהותם לא היו על תנאי עבודה וזכויות עבודה, אלא חשש מהקמתו של גוף תחרותי, בתי הדין לעבודה לא השכילו, או לא רצו, להבחין בין זכות לבין אינטרס.
לכל עובד יש אינטרס מובן שהוא ימשיך לעבוד במונופול, אבל אין לו זכות שהוא ימשיך לעבוד במונופול. וכשבתי הדין לעבודה דנים בהקמת גופים שיתחרו במונופולים הממשלתיים, לפתע נוצרות הגנות עקיפות על פיהן זכאית המדינה להקים גופים מתחרים, אך לנהל משא ומתן עם העובדים כדי להבטיח שזכויותיהם לא יפגעו. בית הדין האזורי בחיפה אף הפליג למרחקים וקיבל החלטות האומרות שחיבור רשת החשמל לתחנת כוח שהוקמה במיזם פרטי תחובר כך שניתן יהיה לנתקו אם המשא ומתן עם העובדים לא יצלח. הווי אומר, חרב דמוקלס מעל ראשה של המדינה שמשמעו אם אין את מסיימת את המשא ומתן עם העובדים לשביעות רצונם, אנו נכשיל לכם את המיזם הפרטי.
שאלות עקרוניות אלה מתעוררות כיום נוכח התעוררותם של עובדי הנמלים כנגד הקמת נמלים תחרותיים בבעלות פרטית. בית הדין לא קובע שהמדינה לא יכולה ליזום הקמת נמלים פרטיים, אבל הוא מחייב אותה להיכנס למשא ומתן אשר עלול להוביל לכך שהמדינה תהיה חייבת, על חשבון משלם המסים, להעניק לעובדי המונופולים ביטחון תעסוקתי באותה רמת השכר ותנאי העבודה שיש להם היום. יצירת עלות נוספת במימון תקציבי שבעצם מפריך את גורם התחרות ומייצר אבטלה שאינה סמויה.
וכך, לאמיתו של דבר, מבוטלת במידה רבה תרומת התחרות למשק כולו, שכן משלמי המס בישראל ישאו בעלות נוספת על מנת לשריין את האינטרסים של עובדי המונופולים.
כיצד הפכו עובדי המונופולים העסקיים בבעלות המדינה למעמד העובדים הנבחר על אף שהם במהות משרתי ציבור? הסיבה הראשונה לכך היא כי ארגון העובדים הגדול ביותר, ההסתדרות הכללית, העניקה ומעניקה להם הגנה וחשיבות מעבר לשאר העובדים, ותהיה נכונה תמיד להטיל את מלוא כובד משקלה בהגנה על האינטרסים והזכויות שלהם.
סיבה שניה היא הכוח שיש בידם להשבית את המשק במאבק על שיפור זכויותיהם; כוח בו הם לא מהססים להשתמש או לאיים בשימוש.
סיבה שלישית, רפיסות רשויות השלטון. מאחר ויש ביכולתם לשתק את המשק כולו, שרים ורשויות מדינה אחרות נוטים תמיד להגיע איתם לפשרות, שהן בעצם כניעה, וכך מאפשרים להם גם במפגשי מאבק מוגדרים וגם בהליכי שחיקה מתמידים של חוסר פיקוח ובקרה לחזק עוד ועוד את זכויותיהם וכוחם, כפי שהדבר משתקף בעליל בדו"ח מבקר המדינה האחרון.
איפה פורח הנפוטיזם במדינת ישראל במלוא תפארתו אם לא בחברות הממשלתיות? וממי הם יונקים השראתם? זאת כבר יצטרך הקורא המלומד להחליט.
אולם הבעיה נעוצה גם בכך שמלבד כוחה של ההסתדרות ,המגויס למענם, ומלבד רפיסות רשויות המדינה, כולל שרים לדורותיהם, מי שהעניק להם מעמד מיוחד היו דווקא בתי הדין לעבודה, האמורים להגן מכוח החוק והצדק על האינטרס הציבורי הכולל.
בתי הדין לעבודה לא השכילו לעשות את ההבחנה בין אינטרסים לבין זכויות. אין עובד בעולם כולו שיש לו זכות שלחברה העסקית בה הוא עובד לא תקום חברה מתחרה. אבל כאשר הוגשו בפני בתי הדין לעבודה, ובמיוחד בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, עתירות בסכסוכים שבמהותם לא היו על תנאי עבודה וזכויות עבודה, אלא חשש מהקמתו של גוף תחרותי, בתי הדין לעבודה לא השכילו, או לא רצו, להבחין בין זכות לבין אינטרס.
לכל עובד יש אינטרס מובן שהוא ימשיך לעבוד במונופול, אבל אין לו זכות שהוא ימשיך לעבוד במונופול. וכשבתי הדין לעבודה דנים בהקמת גופים שיתחרו במונופולים הממשלתיים, לפתע נוצרות הגנות עקיפות על פיהן זכאית המדינה להקים גופים מתחרים, אך לנהל משא ומתן עם העובדים כדי להבטיח שזכויותיהם לא יפגעו. בית הדין האזורי בחיפה אף הפליג למרחקים וקיבל החלטות האומרות שחיבור רשת החשמל לתחנת כוח שהוקמה במיזם פרטי תחובר כך שניתן יהיה לנתקו אם המשא ומתן עם העובדים לא יצלח. הווי אומר, חרב דמוקלס מעל ראשה של המדינה שמשמעו אם אין את מסיימת את המשא ומתן עם העובדים לשביעות רצונם, אנו נכשיל לכם את המיזם הפרטי.
שאלות עקרוניות אלה מתעוררות כיום נוכח התעוררותם של עובדי הנמלים כנגד הקמת נמלים תחרותיים בבעלות פרטית. בית הדין לא קובע שהמדינה לא יכולה ליזום הקמת נמלים פרטיים, אבל הוא מחייב אותה להיכנס למשא ומתן אשר עלול להוביל לכך שהמדינה תהיה חייבת, על חשבון משלם המסים, להעניק לעובדי המונופולים ביטחון תעסוקתי באותה רמת השכר ותנאי העבודה שיש להם היום. יצירת עלות נוספת במימון תקציבי שבעצם מפריך את גורם התחרות ומייצר אבטלה שאינה סמויה.
וכך, לאמיתו של דבר, מבוטלת במידה רבה תרומת התחרות למשק כולו, שכן משלמי המס בישראל ישאו בעלות נוספת על מנת לשריין את האינטרסים של עובדי המונופולים.
פורסם בדה מרקר ב- 17.11.14
