להחיל את חוק ההגבלים העסקיים על וועדי העובדים
שני בעלי עסקים, שמהווים ביחד 100% מהשוק של מוצר מסוים, מבינים שתחרות ביניהם רעה לעסקים. היא מחייבת אותם להתאמץ, היא מחייבת אותם להגיב האחד לשני ועל פי רוב, היא גם חותכת את שורת הרווח ומורידה מחירים לטובת הצרכן. אם אותם בעלי עסקים יגיעו ביניהם להסכם או להבנות מחייבות בדבר: חלוקת שוק גיאוגרפית – אתה תמכור בצפון המדינה ואני אמכור בדרומה; תיאום מחירים – למשל, שלא מורידים מחיר לצרכן; צמצום מתואם של הייצור כדי להעלות את הביקושים, הרי שהם מבצעים פעילות קרטליסטית, אסורה על פי חוק ההגבלים העסקיים והם צפויים לעונשים כבדים לרבות עונשים פליליים.
עכשיו, נעבור לבחון את המקרה באופן אחר: הוועדים של אותם בעלי עסקים, מבינים גם הם היטב שתחרות עלולה לפגוע בהם בצורה קשה. הם מקבלים בפועל שורה של החלטות שאמורות להיטיב עם מקום העבודה, שמספק להם פרנסה, נניח את אחת ו/או יותר מהפעולות שתוארו בפסקה הקודמת בעניין הבעלים של העסקים. בעניין זה יש זהות אינטרסים בין אלו של העובדים לבין אלו של הבעלים, אבל נניח שהפעולה היא יוזמה פרטית של העובדים ולבעלי העסק אין אליה שום קשר.
על פי המצב המשפטי הקיים היום, לו העובדים הם אלו שמבצעים את ההפרה של חוק ההגבלים העסקיים, הם יוכלו להמשיך לישון בשקט. חוק ההגבלים העסקיים לא חל עליהם. הם יכולים לקרטל בכיף. והנה האבסורד: הפעולה היא אותה פעולה, רק הזהות של המבצע שונה ושימו לב לדרמטיות של השונות בתוצאה. שוני אדיר בנוגע לשאלה על מי חלה הסנקציה.
אם מדובר בבעלים, הם יחטפו ובמלוא העוצמה. אם מדובר בעובדים, נו, כאן כבר אפשר ליהנות מפטור מוחלט.
העיוות הזה והפגיעה בחוש הצדק מתגברים שעה שעסקינן בוועדים החזקים ביותר במונופולים שבבעלות המדינה. בניגוד למגזר הפרטי, הרי שבמגזר הציבורי, לציבור אין כל אלטרנטיבה. אם תהיה שביתה בחברת מזון מסוימת, הרי שהציבור יוכל להמשיך לרכוש מוצר תחליפי של חברת מזון אחרת, גם אם הוא פחות לטעמו. לעומת זאת, בנמלי הים, בחברת החשמל, במקורות וברשות שדות התעופה, אין לציבור אלטרנטיבה. משלוח של פירות יבשים שאמור להגיע לארץ, נניח לקראת טו בשבט, שלא יגיע לארץ עקב שביתה או עיצומים כאלה או אחרים של הוועדים בנמלי הים, נדון לכליה ולהפסד.
לישראל תלות מוחלטת בנמלי הים שלה. 99% מסחר החוץ של מדינת ישראל עובר דרך נמלי הים. המשמעות של שיתוק ו/או שיבוש של עורק החמצן הכלכלי של ישראל, ברור לכל מי שמפנים את הנתון המדהים הזה.
במשך עשרות בשנים נמנעה מדינת ישראל מטיפול שורש בבעיות הקשות של ניצול כוח לרעה של הוועדים החזקים במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה. לאחרונה יש ניצנים של שינוי.
אחד מהם מנשב במסדרונות הרשות להגבלים עסקיים ובמשרד הכלכלה. גם שם הבינו את פוטנציאל הנזק ההרסני של הוועדים הגדולים והחזקים ומבקשים שם לתקן את חוק ההגבלים העסקיים באופן שיחול גם על וועדי העובדים החזקים במשק. שם מנסים להגיע למצב שבו לא יהיה הבדל, כפי שתואר בפתיחה, בין הבעלים לבין העובדים ומי שפועל על מנת לחבל ולקלקל את התחרות, ישלם מחיר על מעשיו. לכאורה, נכון, הגיוני וצודק.
אלא שבהסתדרות העובדים הכללית כבר הגיבו להצעה הזו באיום, שאם ההצעה תתקבל, הארגון יפעל בכל הכוח העומד לרשותו לרבות שביתה כללית במשק. דיברו שם גם על הניסיון לחבל בעבודה המאורגנת. אין בדברים ממש.
רבותיי, העבודה המאורגנת היא לא מילת קסם, שמסיגה כל זכות אחרת. וודאי שיש מקום לעבודה המאורגנת, אבל כשהאיזון נשבר והעבודה המאורגנת מנוצלת לרעה, רק כי יש את הכוח ואפשר, צריך לדאוג להשיב את האיזונים ואת הבלמים. לא יקרה שום דבר אם ראשי הוועדים יידעו שיש מי שמשגיח ויש מי שרואה ועל מעשים שפוגעים בציבור ובמגזר העסקי יהיה מי שישלם.
נמלי הים, חברת החשמל, מקורות ושאר המונופולים המוחלטים שבבעלות המדינה אינם שייכים לעובדים. הם משאב ציבורי, השייך לכולנו. אולי וועדי העובדים התרגלו לכך, שהם יכולים לעשות הכל ואף אחד לא פוצה פה ומצפצף, אבל כידוע סמכות ללא אחריות משולה להפקרות.
לטעמנו, השינוי הוא מתבקש והכרחי. לא מזמן, במחאה החברתית שפרצה בקיץ של 2011. אחד המוטיבים המרכזיים היה הניסיון להילחם ביוקר המחיה. דו"ח וועדת טרכטנברג ציין בצורה מפורשת את נמלי הים כאחת הבעיות המרכזיות של יוקר המחייה בעיקר עקב חוסר יעילות.
אי אפשר לדבר מצד אחד על מלחמה ביוקר המחיה, אבל כשזה מגיע אליך כארגון עובדים, להדוף כל ניסיון לשיפור ולמתן פיתרון ולהשתמש בסלוגן – עבודה מאורגנת, וכל מי שמנסה להציע חשיבה אחרת, פורצת דרך, מייד מסומן כאויב העם.
אם העבודה המאורגנת מזיקה למשק, אם העבודה המאורגנת פוגעת בכלכלה, צריך להוסיף לארסנל הכלים כלי שיאפשר להחזיר את הכוח הרב הטמון בעבודה המאורגנת במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה לשפיות ולאיזון.
