מדיניות הבסיס המעוותת של המשרד להגנת הסביבה

המדובר בחוק להסדרת הטיפול באריזות, התשע"א – 2011 ובחוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, התשע"ב - 2012. על סדר היום הצעת חוק נוספת הנוגעת ליבואני הצמיגים.
 
בחקיקות הללו מוטלת כל האחריות (המימונית והתפעולית) לביצוע פעולות מחזור על המגזר העסקי. חקיקה זו יוצרת נטל כלכלי כבד נוסף הכרוך בין השאר בהעסקת כוח-אדם ייעודי, ניהול מערך דיווח מכביד ושינויים יסודיים במערך התפעול העסקי.
 
רעיון המחזור העומד בבסיס חקיקה זו הינו "מהפכה" מבורכת. עם זאת, אנו נתקלים שוב ושוב במטרה ראויה, שהוצאתה אל הפועל מובילה לפתרון "הקל":  הטלת אחריות והכבדה נוספת על המגזר העסקי במדינת ישראל.
 
איש לא חולק על כך שהאינטרס של השמירה על הסביבה והאינטרס של שמירה על בריאות הציבור, הם בעלי חשיבות ציבורית עליונה. בכך כמובן אין שום מחלוקת.
 
אולם המשרד לאיכות הסביבה ואפילו כנסת ישראל פועלים על פי הגישה שעל מנת להשיג מטרות אלה מותר להפוך את המגזר העסקי כולו לאסקופה נדרסת ולבוא אליו בדרישות שאינן עומדות במבחן של הגיון אלמנטרי וכל זאת למה? על שום שהוענק להם כח החקיקה.
 
ככל הידוע כח החקיקה הוא בלתי מוגבל. אפשר גם באמצעות חקיקה לחייב חלקים מהמגזר העסקי לצאת אל הירח לחזור בחזרה ולדווח על המאורעות שם. איש לא יכול למנוע מהמחוקק לחוקק גם חוק בתכנים כאלה. אולם חקיקה עדיין צריכה לעמוד במבחן של הגיון והגינות אלמנטרית.
 
על פי התפיסה הבסיסית של המשרד לאיכות הסביבה אם יבואן מייבא תרופות חיוניות לישראל אשר צריכים לאורזן בקרטונים, והוא שולח קופסאות קרטון אלה לבתי החולים או לבתי המרקחת, אותו יבואן זיהם את הסביבה; וזאת אפילו כשקופסאות אלה אינן בחזקתו ולא הוא זה שהשתמש בהן או זרקן לפח האשפה.
 
אם יבואן אחר מייבא מקררים לישראל האמורים לשמור על טריות המזון,  על פי תפיסת המשרד לאיכות הסביבה הוא זיהם את מי התהום בפסולת אלקטרונית; וזאת על אף שאותם מקררים שסופקו על ידו באמצעות הסיטונאים למשקי הבית כבר כלל אינם בחזקתו והוא לא היה זה אשר לאחר 20 שנות שימוש הטיל מקררים מיושנים בריכוזי אשפה.
 
ואם אדם מייבא צמיגים חדשים לישראל כדי שיוחלפו בצמיגים השחוקים על מנת לשפר את בטיחות כל תושבי המדינה הרי שהוא גם כן מזהם את הסביבה; וזאת על אף שהוא לא עשה שימוש בצמיגים אלה, הם כלל אינם בחזקתו והוא לא היה זה שהשליך את הצמיגים הישנים.
 
מאיפה נובעת תפיסת עולם פתלתלה ומעוותת זו? וכיצד אפשר לטעון שאנשים המשרתים מטרה חברתית חיונית ולגיטימית מזהמים את הסביבה כאשר ברור שמי שמשתמש במוצרים ומשליך את הפסולת הוא זה המזהם את הסביבה.
 
תפיסה זו היא פרי של נוחות והיפוקריטיות. קל יותר להטיל עול על המגזר העסקי מאשר להביא לשינוי של נורמות בקרב הציבור הרחב; וגם הרבה יותר קל לחוקק חוקים נגד המגזר העסקי ולהטיל עליו הכבדות נוספות מאשר לדרוש מהרשויות המקומיות לסלק את הפסולת על אף שברור שסילוק הפסולת הוא אחד מהתפקידים המרכזיים של הרשויות המרכזיות. אם כן, הולכים בדרך הקלה וקדימה עוד עומס על המגזר העסקי.
 
באירופה פותחה האמרה "המזהם ישלם" ואנו בלענו אותה ללא כל מבחן הגיוני. המזהם אינו יבואן התרופות השולח את התרופות למערכת הבריאות והמזהם אינו יבואן המקררים ואף לא יבואן הצמיגים.
 
המזהמים הם המשתמשים, אלה שהפסולת בחזקתם ואלה המשליכים את הפסולת. אבל במסגרת מקובעת ומאולצת טוענים שהמגזר העסקי הוא המזהם, ומטילים עליו את החובה למחזר פסולת שכלל אינה בחזקתו כשהוא משרת מטרה חברתית חיונית.
 
כפועל יוצא של תפיסה מעוותת זו הועברו חוק האריזות, החוק למחזור צמיגים ואף החוק למחזור פסולת אלקטרונית. חוקים אלה הם אחת מהדוגמאות המצביעות על כך שגם הממשלה וגם הכנסת סבורות שניתן לפתור בעיות חברתיות או אקולוגיות בדרך הקלה מאוד של הטלת הכבדות על המגזר העסקי.
 
רושמים הישגים אישיים וממשיכים לכרסם במגזר העסקי אשר על כתפיו מונחת המדינה כולה.
 
וכפרי באושים נוסף של תפיסה זו מותר להטיל גזרות על המגזר העסקי, לדרוש מאלה המשרתים מטרה חברתית חיונית למחזר מוצרים אותם ייבאו באחוזים מסוימים מסך היבוא בתקופות זמן נתונות, ותוך דרישה לספק דיווחים מפורטים. ואפילו מותר כמובן, להטיל ענישה פלילית על מי שאינו עומד בדרישת החוק.
 
זוהי תוצאה אנומלית שאליה מגיעים כאשר הבסיס עצמו רעוע והיפוקריטי. את המחיר נשלם כולנו בעתיד הקרוב שכן פעולות אלה הן חלק משורת פעולות רחבה הנובעת מן התפיסה הנואלת כי מותר ללא מגבלה להטיל הכבדות על המגזר העסקי. בסופו של דבר המוטיבציה לבנות ולפתח עסקים בישראל תפגע קשות והחשבון יוגש לנו בצורת מיתון.