פופוליזם מסוכן

ההישג של ישראל בתחום הכלכלי לשנת 2011 אסור ויעבור ללא תשומת לב ראויה. במיוחד כאשר הישג זה הוא נדבך נוסף על גב ההישג המרשים של העשור הקודם.
 
בשנת 2011 מדינת ישראל זינקה בהשוואה לכלל מדינות המערב: שיעור צמיחה של 4.8% שהוא נמוך רק משיעור הצמיחה של סין והודו. שיעור אבטלה נמוך של 5% שהוא בבחינת הישג היסטורי, ושוב בניגוד קוטבי לרמות האבטלה הגבוהות בכלל העולם המערבי. ומעבר לכך, תקציב מאוזן וחוב לאומי חיצוני נמוך, המצביע על יציבות המערכת הלאומית-פיננסית.
 
לצעירים שבינינו ואלה החיים בעיקר רק את שהתרחש בישראל ב 20 השנים האחרונות, קשה קצת להעריך הישגים אלה. אך אם נתבונן 25 שנה אחורה ונבחן את כלכלת ישראל לפני 25 שנה, קל להבין טוב יותר ואולי חשוב כי נבין טוב יותר, את עוצמת ומשמעות ההישגים הכלכליים המרשימים של המדינה.
 
לא עוד מדינה שביטחונה וכלכלתה תלויים בסיוע חוץ; לא עוד מדינה עם אינפלציה מרקיעת שחקים; לא עוד מדינה בה מפחתים ערוב והשכם את המטבע המקומי לעומת הדולר האמריקאי; ולא עוד מדינה שתעשייתה סגורה ומוגנת בשורת מכסי מגן גבוהים ותמרונים במס קנייה החוסמים את התעשייה מפני תחרות מבחוץ.
 
יש לנו כיום כלכלה יציבה, שיעור אינפלציה נמוך, אבטלה נמוכה, אחריות תקציבית, שיעור ריבית נמוך, גרעון מסחרי נמוך, תעשייה מסורתית מפותחת ותחרותית, תעשייה מבוססת ידע העומדת בתחרות מול התעשיות המתקדמות ביותר בעולם ואולי הבולט ביותר, התוצר מקומי לנפש שהגיע לרמה של 31 אלף דולר לאדם בשנה, הנושק לתוצר לנפש של ארצות מערב אירופה המפותחות.
 
הישגים אלה אינם פרי של מקריות. זהו שילוב של מדיניות מקרו כלכלית של ממשלת ישראל ומשרד האוצר מתחילת העשור הקודם הנמשכת עד היום בשילוב כוח היצירה, האנרגיות והיזמות של המגזר העסקי הפרטי בישראל.
 
ודווקא הישגים אלה מציבים אתגר עצום לישראל. הכלכלה אכן צמחה, אך, השארנו הרבה מאוד ציבורים מאחור. שכר המינימום עדיין עלוב, 4100 ש"ח לחודש, ומאות אלפי עובדים אינם משתכרים מעל שכר המינימום. ובנוסף, מגמות המאיימות על המשך צמיחת המגזר העסקי.
 
חקיקה פופוליסטית בכנסת חותרת תחת הישגי המקרו. קיבוע גיל הפרישה לנשים ל-62 שנה הינה החלטה בלתי אחראית, שעוד נשלם עליה מחיר יקר, והיא תוליד גל נוסף שיזעזע את המערכת הפנסיונית. שיתוק תכנית ויסקונסין שהייתה מהחשובות ביותר בשילוב מובטלים כרונים למעגל העבודה. יתכן ובתכנית ויסקונסין היו פגמים, אך זאת לא הייתה סיבה להריסת אחד מהמהלכים החשובים ביותר בהרחבת השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה. ובנוסף, האתגר של הפיכת החרדים לחלק מכוח העבודה שהוא רק בראשיתו. עיוותים אלה יוצרים מצב של עוול חברתי וכלכלי בין אלה העובדים לאלה המתחנכים שלא לעבוד.
 
מעבר לכך, אנו עדים לחקיקה רבה והחלטות פופוליסטיות שמקורן בהשראת הסתדרות העובדים הכללית ומספר לא מועט של חברי כנסת המכוונת כולה כנגד המגזר העסקי. מגמה העלולה להפוך אותנו למדינה שימאס לעשות בה עסקים ואף לבלום את קצב הצמיחה של המגזר העסקי הפרטי שהוא בית היוצר העיקרי של מקומות העבודה בישראל.
 
הגנה על זכויות העובדים אינה מחייבת פגיעה בזכויות היסוד הלגיטימיות  של המעסיקים. על זכויות העובדים אכן יש להגן, אך לא במחיר פגיעה בחופש הניהול העסקי. המגמות המתפתחות כיום מסוכנות למוטיבציה ליזום, לפתח ולעשות עסקים בישראל והן טומנות בחובן סיכון של יצירת אבטלה ומחיקת הישגי הצמיחה והיציבות של המשק.
 
יש לקוות כי נדע לבסס את הישגי העבר ואף לשפרם. הממשלה תהיה חייבת להמשיך ולהוביל מדיניות כלכלית אחראית, הרותמת אף את חברי הכנסת ליעד של שמירה על היציבות והצמיחה.

מאמר דומה פורסם במעריב בתאריך 11.01.2012