לאמץ בארץ את התקינה של האיחוד האירופי/

האיחוד האירופי (EUROPEAN UNION) כולל היום 27 מדינות: אוסטריה, איטליה, אירלנד, אסטוניה, בולגריה, בלגיה, גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה, הממלכה המאוחדת, יוון,  לוכסמבורג,  לטביה,  ליטה,  מלטה,  סלובניה,  סלובקיה,  ספרד,  פולין, פורטוגל, פינלנד, צ'כיה, צרפת, קפריסין, רומניה, שוודיה.
 
אחד העקרונות החשובים של האיחוד האירופי הוא יצירת שוק פנימי ללא גבולות פנימיים,  המאפשר העברה חופשית בתוכו של מוצרים, אנשים, שירותים והון. כתוצאה מכך מוצר המשווק במדינה אחת בתוך האיחוד האירופי יכול לנוע באופן חופשי לכל מקום אחר בתוך האיחוד האירופי. אותו עיקרון פועל גם לגבי מוצרים המיובאים מחוץ לאיחוד האירופי לאחר כניסתם לאחת המדינות בתוך האיחוד.
 
למדינת ישראל הסכם אזור סחר חופשי עם האיחוד האירופי המעניק, בין היתר, העדפות מכס בסחר החוץ בין השותפים להסכם. מאחר והאיחוד האירופי הוא שותף הסחר העיקרי שלנו מבחינת היקפו, כדאי לנו ללמוד מגוש המדינות האירופי הענק כיצד להתנהל בנושא דרישות טכניות ממוצרים, התקינה ואכיפת הדרישות הטכניות בתוך גבולותיו.

 
"הגישה החדשה" באיחוד האירופי
 
באיחוד האירופי בשנת 1985 הוחל בתהליך של "גישה חדשה" – NEW APPROACH  כאשר פורסמה דירקטיבה להרמוניזציה או האחדה בתקינה ובחקיקה הטכנית במדינות שבתחומי האיחוד האירופי.  החל מאותה שנה פורסמו דירקטיבות עבור מוצרים רבים, בהן מפורטות דרישות בסיסיות (ESSENTIAL REQUIREMENTS) בנוגע ל-בטיחות, בריאות, איכות סביבה והגנת הצרכן. הדירקטיבות מתייחסות למגוון רחב של סוגי מוצרים, כגון: צעצועים, מוצרי בניה, אביזרים למערכות גז ועוד.  המדינות השונות בתוך האיחוד האירופי מחויבות לאמץ את הדירקטיבות לתוך החקיקה המדינתית שלהן,  תוך פרק זמן של לא יותר משנתיים מפרסומן.  במקביל, על המדינות השונות באיחוד האירופי לבטל דרישות קודמות שלהן שהן בניגוד לדירקטיבות שאומצו על ידן.
 
יצרנים,  בתוך האיחוד האירופי או מחוץ לאיחוד או המעוניינים לייצא אליו,  חייבים להוכיח התאמה של מוצריהם לדירקטיבות הרלוונטיות ולסמן את מוצריהם בסימן
CE (CE MARKING).  סימון זה צריך להצביע על כך שהמוצרים תואמים לדרישות של בטיחות,  בריאות, איכות הסביבה והגנת הצרכן, כמפורט בדירקטיבות של האיחוד האירופי.
 
ארגוני תקינה אירופיים
 
באירופה קיימים ארגוני התקינה הבאים, המפרסמים את התקנים האירופאים:
 
*     הוועדה האירופית לתקינה –
 
      EUROPEAN COMMITTEE FOR STANDARDIZATION – CEN
 
*     הוועדה האירופית לתקינה בתחום האלקטרוניקה –
     
 EUROPEAN COMMITTEE FOR ELECTROTECHNICAL STANDARDIZATION – CENELEC
 
*     מכון התקנים האירופי בתחום התקשורת
 
        EUROPEAN TELECOMMUNICATION STANDARDS INSTITUTE - ETSI
 

אימוץ תקינה בינלאומית
 
במטרה לזרז את ההתאמה ברמה הבין-לאומית בין התקנים השונים, נוטות ועדות התקינה האירופאיות לאמץ תקנים בין-לאומיים או להשתמש בהם כבסיס להכנת תקנים אירופאיים.  התקנים הבין-לאומיים מתפרסמים על ידי ארגוני התקינה הבין-לאומיים הבאים:
 
*     ארגון התקינה הבינלאומי –
 
      INTERNATIONAL ORGANIZATION FOR STANDARDIZATION – ISO
 
*     הנציבות הבין-לאומית לאלקטרוטכניקה –
 
      INTERNATIONAL ELECTROTECHNICAL COMMISSION – IEC
 
עבודת התקינה של האיחוד האירופי נעשית תוך תאום עם גופי התקינה הבין-לאומיים מתוך מגמה לפרסם תקנים תואמים,  שאינם "מתנגשים" האחד בשני.
 
התקינה באיחוד האירופי הינה וולונטרית והיא כוללת דרישות טכניות היכולות לשמש לצורך פיתוח מוצרים. רק עמידה בדרישות הדירקטיבות בלבד הינה חובה.
 
באיחוד האירופי יצרנים של מוצרים עם מידת סיכון נמוכה יכולים לבדוק את מוצריהם בעצמם, לפני שיווקם, כדי לוודא שהמוצרים תואמים לדרישות הדירקטיבות.  מוצרים עם רמת סיכון גבוהה יותר או מוצרים שלא יוצרו בהתאם לתקינה הרלוונטית,  חייבים באישור מגוף בדיקה או גוף התעדה, שמונה על ידי ממשלה.

  
 
התקינה ואכיפת התקינה בארץ
 
עד תחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת מכון התקנים הישראלי שימש,  בצורה מוצהרת, כמכשיר לחסימה או להגבלת היבוא לארץ, באמצעות תקינה ייחודית ואכיפת תקנים מחמירה על היבוא, מתוך מגמה של הגנה על הייצור המקומי.
 
בשנת 2000, בעקבות פעילות איגוד לשכות המסחר, שונה חוק התקנים הישראלי ונקבע בו כי בקביעת תקן יאמץ מכון התקנים הישראלי,  ככלל,  תקינה בין לאומית… ואכן המכון החל לאמץ תקינה בין לאומית כאשר הבחירה הראשונה אימוץ תקני ISO או IEC ובהעדר תקן בינלאומי או תקן לא מתאים, כבחירה שניה תקן אזורי (אירופי) CEN,  CENELEC או ETSI או תקן אמריקאי ANSI.
 
התקינה האירופית / בין-לאומית מאומצת יותר ויותר בארץ (גם בלחץ של משרד האוצר, המממן בשנים האחרונות חלק ניכר מפעילות תקינה זו) אך אכיפת דרישות התקינה בארץ שונה משמעותית מהמקובל באיחוד האירופי.
 
בארץ קיימת חובה שכל משלוח יבוא לצורך שחרורו מרשות המכס בארץ עליו לעבור בדיקות תקן ולקבל אישור, בדרך כלל ממכון התקנים הישראלי,  בעוד שהמוצרים מייצור מקומי כמעט כולם לא חייבים בכל בדיקה או הוכחה של עמידה בדרישות תקינה רלוונטית לפני שיווקם בארץ.
 
מכון התקנים הישראלי המפרסם באופן בלעדי בארץ תקנים ישראליים, מונה על ידי שר התמ"ת גם כמונופול בעריכת בדיקות תקן ביבוא. כתוצאה מכך נדרשות על ידי המכון בדיקות יתר ביבוא,  באמצעות נוהלי בדיקה מכבידים הנקבעים על ידו. במקביל נגבים על ידו מיבואנים תעריפים יקרים במיוחד עבור בדיקות היבוא, הנעשות על ידי עובדי המכון.  מכון התקנים הישראלי נמנע,  בדרך כלל, מהכרה בבדיקות ואישורי תקן ממעבדות ידועות ומוכרות בעולם או ממעבדות מוסמכות ו"מאושרות" בארץ.
 
לשכות המסחר ביקשו במשך שנים רבות ומבקשות גם היום לאמץ בארץ לא רק את התקינה האירופית (בין-לאומית) אלא גם את שיטת אכיפת התקינה המקובלת באירופה, על ידי העברת הבדיקות ביבוא מהנמלים לשווקים וביצוע אכיפה זהה של התקינה גם על המוצרים מייצור מקומי.