לפתור מהשורש

פקקי התנועה בכבישי ישראל, בתוך הערים ומחוצה לערים, ימשיכו להעכיר את חיינו. המצב מחמיר והוא יהיה חמור יותר על שום שעד היום לא סיפקנו פתרונות אמת. אין שום סיכוי שבעולם שמספר הרכבים בישראל לא ימשיך לעלות.

בסוף שנת 2021 רשמנו 3,840,104 כלי רכב מנועיים בישראל, מתוכם 3,312,273 מכוניות פרטיות. משאיות 305,700, מוניות 21,500, אופנועים 156,400, אוטובוסים 23,000 ואוטובסים זעירים 15,000. בכל הקטגוריות האלה מספר הרכבים יגדל, שכן אוכלוסיית ישראל גדלה; לא רחוק היום שנגיע לאוכלוסייה של 10 מיליון תושבים וגם התוצר העסקי גדל.

מספר הרכבים הפרטיים למטרת נסיעה בלבד יגדל יותר. אין שום דרך למנוע מאדם לרכוש רכב על פי בחירתו החופשית, וגם קופת האוצר שלנו הניזונה מרכישות רכבים והשימוש בהם לא תוכל לוותר. ההכנסה הכוללת מרכישת רכבים והשימוש בהם מגיעה כבר ל-45 מיליארד ₪.
תושבי המדינה, שיכולים וגם אלה שאינם יכולים, ימשיכו לקנות רכבים פרטיים. הרכב הפרטי הוא לא מוצר מותרות. גם במציאות שבה יש תחבורה ציבורית, הרכב הפרטי נחוץ לתפקוד סביר של המשפחה הממוצעת. לאחר שבעל הרכב הפרטי שלם מיסי עתק על רכישת הרכב, השווים לערכו של הרכב עצמו, הוא לא יוותר על השימוש בו. הוא ימשיך לחתור להגיע עם רכבו למקום העבודה כל עוד לא תהיה לו תחבורה ציבורית נוחה ממש וחסכון של אמת בזמן.
ובינתיים המחיר הנגבה מאתנו ברמה הלאומית הולך ונעשה כבד יותר ואכזרי יותר. פגיעה קשה מאוד המשפיעה על התפוקה בעבודה והמוטיבציה בעבודה. עובדות ועובדים פשוט נאלצים לעבור נסיעת ייסורים מהבית למקום העבודה.

משרד התחבורה בתוקף אחריותו מציע פתרונות. והפתרון הקל ביותר וגם השטחי ביותר הוא הגדלת מספר נתיבי התחבורה הציבורית. לא חלילה הוספת עוד נתיבים לתשתית הקיימת אלא צמצום מספר הנתיבים המוצעים לשימוש של כלל הרכבים וייחודם לשימוש של רכב ציבורי בלבד. כמובן וזה מגביר מאוד את הצפיפות בדרכים. נהגי רכבים פרטיים מצטופפים יותר ומזדחלים כשבצידם הם רואים נתיב תחבורה ציבורי פנוי. אם הם יעזו לנסוע בו יוטל עליהם קנס של 500 ₪. אין פלא שמספר גדול של ראשי הערים הכשיל את התכנית היומרנית של משרד התחבורה להקמת 130 נתצי"ם בגוש דן. הם רואים מול עיניהם ברמת השטח איזה מחנק ואיזו צפיפות בלתי נסבלת יוצרים הנתיבים הציבוריים.

גם הטלת אגרת גודש על כניסה לערים הגדולות תושיע אותנו רק מעט ובפועל תיצור אפליה חברתית. בעלי האמצעים ישלמו ואלה שיש להם פחות אמצעים, חלקם יסבלו וישלמו וחלקם ישתמשו בתחבורה ציבורית.

ברור לכולנו שבפנינו אתגר לאומי רב משמעות עם השלכות ישירות בכל תחומי חיינו, גם ברמת התוצר העסקי ופיתוח הכלכלה וגם באיכות החיים של תושבי המדינה. אז הוצע חוק המטרו; זהו פרויקט לטווח ארוך. מול פיתוחו אי שם בעתיד מותר לצפות לתביעות רבות של בעלי נכסים שערך רכושם ייפגע. יש לנו בהליך הקמה את פרויקט רכבות הפרברים. לפרויקט זה ערך אמיתי ועם השלמת הקווים יוקל מעט בעוד שנים העומס. אבל גם פרויקט זה לא יפתור את בעיית הפקקים. תהיה הקלה לאלה שמקום העבודה ומקום המגורים שלהם קרוב לתחנות אבל מול הקלה זו הצפויה בשנים הבאות יגדל גם מאוד צי הרכב בישראל.

הגיע הזמן שנתכנן ובראיה לטווח ארוך פרויקט לאומי נוסף בבחינת כורח בלתי נמנע: הוצאת מקומות העבודה מהערים המטרופוליטניות ובעיקר מהעיר תל אביב אל ערי הלוויין. ציבור העובדות והעובדים מגיע לעיר תל אביב לא על מנת לאייש קווי ייצור; הוא מגיע בעיקרו כדי לבצע עבודות בעלי אופי משרדי; עבודות שאת חלקן אנו מבצעים כבר היום מהבית. בנק גדול או חברה גדולה יכולים להוציא את המשרדים הראשיים מהעיר הגדולה ולפצל אותם בכמה ערי לוויין תוך התחשבות באוכלוסיית העובדים. התקשורת הבינאישית לא תפגע. חלקה הגדול מבוצע היום בטכנולוגיות החדשות המקובלות: סמארטפון, אימייל, וידאו, זום וכד'.

ביצוע תכנית כזו תחזק הדרגתית את ערי הלוויין. היא תקל מאוד על האוכלוסייה להגיע למקום העבודה ותתרום לפיזור האוכלוסייה בישראל, שאף הוא צורך לאומי; והיא תמנע את הצורך של העובדים לזרום אל הריכוזים של תחומי הבנקאות, הביטוח, הפיננסים וגם ההייטק. זה חייב להיעשות בצורה מושכלת וזה חייב גם להיעשות פרי תכנון מוגדר ומפורט בשילוב ובעידוד רשויות המדינה.

הממשלה החדשה שתוקם, לכשתוקם, תצטרך להבין מהר מאוד כי בפניה אתגר לאומי מהמדרגה הראשונה. את בעיית הדחיסות בדרכים, המתעצמת כל הזמן, אי אפשר להשאיר רק לתכנון משרד התחבורה. זה חייב להיעשות בראייה רב מערכתית ובהבנה שבעיות היסוד לא תיפתרנה אם לא נצליח לבטל את הצורך של מאות אלפים לזרום אל תוך הערים המטרופוליטניות כדי להגיע אל מקום עבודתם.