המדינה נרדמת בשמירה והמחירים עולים

עליות המחירים במשק, שתופסות לאחרונה כותרות אינן גזירת גורל. מעבר לצרכנות נבונה של השוואת מחירים ומעבר למתחרים, יש גורם אחד מרכזי, שנרדם בשמירה ויש לו תרומה מרכזית ליוקר המחייה במדינת ישראל – המדינה.

כשמדינת ישראל לא פועלת כנדרש על מנת לפתור את משבר העומס בנמלי הים; כשהמדינה מאפשרת בצורה שערורייתית למס הארנונה לטפס ולזנק מעלה מדי שנה וממשיכה להכביד את עול האישורים החריגים על המגזר העסקי, מה הפלא שמדברים על גל התייקרויות?

לא רבים מבינים את הקשר של נמלי ים מתפקדים בתפוקה מלאה לכיס של כל אחד ואחת מאיתנו. כשאניות ממתינות לפריקה מחוץ לנמל פרקי זמן בלתי סבירים, היבואנים סופגים עלויות כבדות מאד: אחסנה, היטלים, אגרות ושורה ארוכה נוספת של חיובים הן לנמלים עצמם והן לחברות הספנות. עד שמגיע תורה של אניה להיפרק, סחורה מושמדת, לסחורה אחרת מתקצר זמן המדף, יבואנים אחרים מוצאים את עצמם חשופים לתביעות בשל הפרות חוזים עקב איחור באספקת מוצרים וכל אלו מסתכמים בהרבה מאוד כסף, שמגולגל לצרכן.

הנמל הוא מונופול בבעלות המדינה, לו קהל לקוחות שבוי. יש בישראל גורם עם שיניים מאוד חדות – רשות התחרות. חוק התחרות הכלכלית מקנה סמכויות רחבות היקף לממונה על התחרות למונופול שמנצל את מעמדו לרעה. מונופול שלא נותן שירות סביר ללקוחותיו ובמשך תקופה ארוכה מאוד לא מתאים את מצבת כוח האדם לביקוש, מנצל את כוחו לרעה. הנמל הוא משאב לאומי והיחסים בין ההנהלה לבין העובדים לא יכולים לבוא על חשבון תפקוד תקין של הכלכלה והמשק. אם רשות התחרות הייתה נכנסת לעובי הקורה, כמתחייב מתפקידה לטפל ביוקר המחייה - לא רק במגזר הפרטי – ופועלת במסגרת סמכותה במתן הוראות לנמל, למשל שאין הוא רשאי לגבות דמי אחסנה או כל היטל אחר בתקופה שבה קיים עומס לא סביר של אניות ממתינות, סביר להניח שהנמל היה מתנהל אחרת.

עד היום איש לא הזיז לנמל את הגבינה. המציאות היא שמשרד התחבורה לא פתר את המשבר, רשות התחרות לא התערבה, והנמל המשיך לפעול בתת תפקוד ולהגיש את שובר התשלום למשתמשי הנמל ובאופן עקיף – לציבור כולו. סמכות ללא אחריות מובילה להפקרות.

הלאה. בשנת 2022 עולה מס הארנונה לכולנו ב-1.92%. אין מס שעלה בישראל בשנים האחרונות כמו מס הארנונה. פרי נוסחה מעוותת בחוק, של חיבור מחצית שיעור העדכון במדד יוקר המחייה עם מחצית שיעור העדכון במדד השכר הציבורי, שכולל גם חריגות שכר. כשמשרד האוצר לא מצליח להשתלט על חריגות השכר, בישראל הדבר מתורגם לעליית מחירי הארנונה של כל אחד ואחת מאיתנו. כן, כן, הם חוגגים וחורגים ואנחנו משלמים.

על פי נתוני משרד הפנים, 51 רשויות מקומיות לא הסתפקו בתוספת האוטומטית של שנת 2022 ועל גביה הגישו לשרי הפנים והאוצר בקשה להעלאה חריגה נוספת של ארנונה מעל ה-1.92% למגזר העסקי. 15 מתוכן אושרו באופן מלא ו-36 מתוכן אושרו באופן חלקי. אף בקשה לא נדחתה! 

כל אישור של בקשה חריגה הופך את התוספת לבסיס מכאן והלאה. סוג של ריבית על ריבית. בישראל אין היום צורך בהוכחת מאמצי גבייה כתנאי לקבלת בקשת האישור החריג. יותר מזה, רשות מקומית יכולה להוריד את רמת השירותים ועדיין לקבל אישור להעלאה חריגה. מס הארנונה בישראל כבר יצא מזמן משליטה. את רכיב מדד השכר במגזר הציבורי יש למחוק. יד האישורים החריגים קלה מדי על ההדק וחייבת בריסון לרבות קריטריונים דוגמת חובת מיצוי מאמצי גבייה כתנאי למתן האישור.  

ב-2011 כשמחירי המילקי או הקוטג' עלו בשקל או שניים, יצאו כאן לרחובות והתפתחה המחאה החברתית. אבל כשהמדינה מאפשרת לנמלים להתעלל ביבואנים שבויים ולהגדיל את עלויות הייבוא שלהם, וכשהיא מאפשרת מדי שנה את הגדלת עושק מס הארנונה, מרכיבים מהותיים ברכיב ההוצאות של כמעט כל עסק בישראל, עדיין הבון טון התקשורתי הוא תקיפת המגזר העסקי במקום להבין שהמדינה היא פקטור מרכזי בעליית התקורות. טלו קורה מבין עיניכם, למדינה יש תרומה ניכרת ליוקר המחייה.  

***
עו"ד שולמי לויה הוא סמנכ"ל משפט וממשל באיגוד לשכות המסחר