האם בית המשפט העליון מתח יתר על המידה את כלל הפרשנות נגד המנסח? בעקבות ההחלטה בעניין Facebook נגד גל

1. מבוא
כלל הפרשנות נגד המנסח הינו אחד מכללי היסוד המרכזיים בדיני חוזים. לאחרונה יישם בית המשפט העליון את הכלל החשוב במסגרת החלטתו בעניין Facebook נ' גל (רע"א 7470/20‏). אופן יישום הכלל על-ידי בית המשפט העליון בפרשה האמורה מעורר שאלה חשובה: האם גבולות הכלל נמתחו יתר על המידה?

2. עובדות רלוונטיות
משתמשי פייסבוק, שרכשו ממנה שירותי פרסום (להלן: המפרסמים), הגישו בישראל בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגדה, שעסקה ביחסים המשפטיים בין הצדדים. סעיף 4(4) לתנאי השימוש של פייסבוק-ארה"ב קבע, כי על סכסוך בין משתמש שהוא "צרכן" ובין פייסבוק יחול הדין של מקום מושבו של הצרכן, וכי הצרכן רשאי לנהל את ההליכים המשפטיים במקום מושבו, בענייננו בישראל. אולם הסעיף גם קבע, כי סכסוך בין משתמש שאינו צרכן לבין פייסבוק יידון בבית משפט במדינת קליפורניה ולפי דיני אותה מדינה.

על רקע לשון סעיף 4(4) לתנאי השימוש של פייסבוק, התעוררה בפסק הדין השאלה המרכזית הבאה: האם המונח "צרכן", המצוי בסעיף 4(4) לעיל, צריך להתפרש באופן רחב, ככולל לקוחות עסקיים ישראלים שרכשו מפייסבוק שירותי פרסום למוצריהם או באופן צר ככולל רק "צרכניים ביתיים".

לטענת המפרסמים, המונח צרכן בסעיף 4(4) צריך להתפרש באופן רחב, כך שיכלול גם אותם. לכן, לשיטתם, תביעתם נגד פייסבוק צריכה להתברר בישראל תחת הדין הישראלי. לעומת זאת פייסבוק טענה, כי המונח צרכן בתנאי השימוש כולל צרכן ביתי בלבד, והוא אינו כולל את המפרסמים. לאור זאת, פייסבוק טענה שהסכסוך בין המפרסמים בינה צריך להתברר בבית משפט בקליפורניה ולפי דיני אותה מדינה.

בית המשפט העליון קיבל את טענת המפרסמים. הוא קבע, בין היתר, כי בענייננו יש ליישם את כלל הפרשנות נגד המנסח, המעוגן בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, התשל"ג – 1973. לפי סעיף זה, חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו. במסגרת יישום סעיף זה, בית המשפט קבע כי ניתן לפרש את המונח צרכן, המצוי בסעיף 4(4) של תנאי השימוש, בשני אופנים: צרכן במובן הצר, שהוא צרכן ביתי, וצרכן במובן הרחב, שכולל את המפרסמים. לשיטת בית המשפט, הפרשנות הראשונה והצרה נגזרת, בין השאר, מהגדרת המונח צרכן בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981, ואילו הפרשנות השניה והרחבה נגזרת, בין היתר, מהגדרת המונח צרכן בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח – 1957. עוד קבע בית המשפט, כי לאור שני הפירושים האפשריים האמורים למונח צרכן בתנאי השימוש של פייסבוק, נכון יהיה לפרש את המונח נגד פייסבוק, בהינתן שהיא זו שניסחה את תנאי השימוש. לאור זאת, בית המשפט פירש את המונח צרכן באופן רחב, ככולל גם את המפרסמים.

3. דיון
אכן, כלל הפרשנות נגד המנסח קובע, בכלליות, כי אם חוזה ניתן לשני פירושים שונים, יש לפרשו נגד צד שהייתה לו עדיפות בניסוחו. ואולם לפי פסיקת בית המשפט העליון בישראל מזה שנים, תנאי מקדמי להחלת הכלל הפרשני, הינו שלשון החוזה ניתנת לשני פירושים סבירים וכפות המאזניים ביניהם מעוינות (ראו למשל פסק הדין מהעת האחרונה, ע"א 1594/20 יצחק קלקודה נ' רשות מקרקעי ישראל; ראו גם ספרם של גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים 533 (מהדורה רביעית 2019). במילים אחרות, לצורך החלת הכלל בדבר פירוש נגד המנסח, לא מספיק שלשון החוזה סובלת יותר מפרשנות אחת, אלא נדרש, כתנאי מקדמי, כי הפרשנויות השונות תהיינה סבירות ובעלות משקל דומה.

לאור תנאי מקדמי זה, יישום כלל הפרשנות נגד המנסח על-ידי בית המשפט העליון בפרשת פייסבוק אינו נקי מקושי. בפרט, התבססות בית המשפט העליון על הגדרת המונח צרכן בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957, לצורך יישום כלל הפרשנות נגד המנסח, מאתגר. שכן, בענייננו לא ברור שפרשנות זו סבירה ודומה במשקלה לפרשנות המונח צרכן, המתבססת על חוק הגנת הצרכן.

ראשית, תכליתו העיקרית של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים היא להבטיח שמוצרי יסוד יסופקו לציבור הרחב במחירים סבירים שאינם מופקעים. אולם, סעיף 4(4) לתנאי השימוש של פייסבוק אינו עוסק לכאורה בסוגיות הקשורות למחירי מצרכים ושירותים אלא בברירת הדין ומקום השיפוט במקרה של סכסוך בין פייסבוק לבין משתמשיה. לעומת זאת, חוק הגנת הצרכן עוסק באופן רחב וכללי יותר ביחסים בין צרכנים לעוסקים, ולא בגזירה הצרה של פיקוח מחירי מצרכים ושירותים.

יתירה מכך, חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים כולל הגדרה למונח צרכן אך ורק ביחס ל"מצרך", הכולל חי, דומם או צומח, אך לא ביחס ל"שירות" (ראו סעיף 1 לחוק). אולם בענייננו פייסבוק מעניקה שירותים ללקוחותיה, וביניהם שירותי פרסום, ולא עוסקת במכירת מצרך ללקוחות. לעומת זאת, חוק הגנת הצרכן כולל בהגדרת המונח צרכן הן רכישת טובין והן קבלת שירותים. לכן, ההגדרה המצויה בחוק הגנת הצרכן נראית יותר סבירה, לצורך מתן פירוש למונח צרכן בסעיף 4(4), מאשר זו המצויה בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים.

אכן, אין להתעלם מהעובדה כי ישנם פערי כוחות משמעותיים בין פייסבוק לבין משתמשיה הטיפוסיים. גם אין להתעלם מהעובדה, שככלל, תנאי השימוש של פייסבוק נקבעים מראש על-ידה, ולא במסגרת משא ומתן עם משתמשיה. אולם עובדות חשובות אלה צריכות להילקח בחשבון במסגרת השאלה המשפטית האם תנאי השימוש של פייסבוק כוללים תנאים מקפחים בחוזה אחיד, תוך בחינת הוראות חוק החוזים האחדים. בחינת מסגרת משפטית זו עדיפה על מתיחת הכלל המשפטי המושרש בשיטתנו המשפטית, לפיו פירוש נגד המנסח מותנה בכך שהפרשנויות השונות סבירות ובעלות משקל דומה. ככל שבית המשפט העליון מבקש, במישור העקרוני, למתוח את גבולותיו של כלל זה, מן הראוי שיבהיר בפסיקתו, באופן מפורש וברור, מהם הנימוקים העקרוניים למתיחת הכלל המושרש.

***
פרופ' עו"ד אורי בן-אוליאל הוא מומחה לדיני חוזים, וחבר סגל במרכז האקדמי למשפט ולעסקים. פרטים ליצירת קשר: ubenoliel@gmail.com