אפס סובלנות

דומני שאין צורך לחזור ולהבהיר כי בכל הנוגע במאבק בפשיעה הגואה בחברה הישראלית אנו במצב חירום. איבדנו את ההרתעה. האלימות, שגם היא כשלעצמה מהווה מעשה של פשע, גואה אף היא. שוטרים שרוצים לבצע את תפקידם מוכים בכוח רב על ידי תושבים; נהג המעיר לנערים שעליהם לחבוש מסיכה מוכה על ידם ללא מעצור; וזה לא המקרה הראשון. בדרום שטחים שלמים נגזלים מהמדינה בדרך של תפיסת חזקה בלתי חוקית. ה'פרוטקשן' הפך להיות נורמה, גם בצפון וגם בדרום. במגזר הערבי כבר מונים את הקורבן ה-98 מתחילת שנה זו.

מדינה שאינה יודעת להעניק לתושביה ביטחון אישי, אינה ממלאת את אחד מתפקידי היסוד המוטלים עליה.

לאמיתו של דבר, אנו קוצרים היום את פרי קוצר הראות והזלזול של כמעט כל ממשלות ישראל מאז היווסד המדינה בהבנת הצורך לבלום את הפשיעה. יש לנו משטרה שאינה חזקה מספיק; רשויות אכיפה כמו פרקליטות המדינה ומערכת בתי המשפט שאינם באמת משתפים פעולה. פשיעה של גניבת כלי רכבים או מתקפה על בתי חקלאים יכולה להתבצע בחסות הגנת החוק. ואני משוכנע שהתיאור התמציתי שאני מתאר כאן עדיין אינו מקיף את מלוא חומרת הבעיה.

רק ביום 3.10.21 פרסם ניצב (בדימוס) אורי בר לב מאמר ב'מעריב' שצריך להקפיא את הדם של כולנו. הוא טוען במילים מפורשות שיש קשר בין הפשיעה הלאומנית לטרור, וכי ארגוני הפשיעה במגזר הערבי הפכו למעסיקים הגדולים של מובטלי המגזר. טרור שולט במסחר ובשלטון המקומי. הפשיעה המאורגנת מתפשטת אל סחיטת דמי חסות, הברחות, סחר בסמים ועוד.

וגם משהו שאולי ראוי שיכנס אל חלום הבלהות שלנו: כנופיות חמושות משוטטות להן בבסיסי צה"ל ומטילות אימה על ערי הפריפריה. וזאת אומר ניצב (בדימוס), שחלק גדול מהקרירה המקצועית שלו היה במילוי תפקידים מקצועיים מאוד, גם בצה"ל וגם במשטרת ישראל, ובאחד מתפקידיו היה ראש אגף מודיעין במשטרה.

אז אכן, ממשלת ישראל התנערה מעט. היקף הפשיעה במגזר הערבי הפך להיות בלתי נסבל בעוד גורמים במגזר הערבי מאשימים אפילו את המשטרה במקום להאשים את עצמם. ראש הממשלה מינה אדם מוכשר מאוד, שהגיע לפוליטיקה ממשטרת ישראל, סגן השר לביטחון הפנים יואב סיגלוביץ' – כפרויקטור למאבק בפשיעה במגזר.

ובזמן כתיבת שורות אלה אינני בטוח שכל רשויות המדינה אכן הפנימו את חומרת הבעיה; על שום שאסור להם יותר לפעול על פי נורמות העבודה שהתקיימו עד כה. בלי שיתוף פעולה אמיתי של הפרקליטות ומערכת בתי המשפט אי אפשר יהיה להחזיר את ההרתעה. וכשמאבדים את ההרתעה, המאבק בפשיעה הופך להיות מאוד קשה וכמעט בלתי אפשרי.

אנחנו עדיין מאמינים שמה שקורה באמריקה הלטינית לא יכול לקרות בישראל. אבל ההתדרדרות החמורה אומרת שעלינו, כאן ועכשיו, להתחיל במאבק נחוש שיקיף את כל רשויות המדינה. מדינת ישראל חייבת לקבוע עמדה ברורה של אפס סובלנות לאלימות, ובכל רמות הגילים וגם במוסדות החינוך. אלימות שאינה מרוסנת עלולה להידרדר לפשיעה נמשכת.

על הוועדה שהוקמה להתרחב בעבודתה ולבחון מחדש את זכות ההגנה העצמית שעוקרה עקב גישה שגויה של פרקליטות המדינה.

משטרת ישראל לעולם לא תוכל להגן על הציבור מפני תעשיית גניבות הרכב או המתקפה על חצרות ביתם של החקלאים. די לנו עם הדקדקנות המשפטית הפוגעת קשה באינטרס הציבורי. מי שפורץ אל משק חקלאי או גונב רכב צריך לדעת שהוא מסכן את חייו. לכל אדם זכות יסוד להגן על רכושו ועל גופו.

בעימות ישיר מול פושע בזמן ביצוע הפשע, לא יכול בעל הרכב או בעל המשק החקלאי להעריך מראש מה תהיה תגובתו של הפושע. הפושע יכול לשלוף סכין, הוא יכול גם לירות בחקלאי. את הסיכון יש להעביר לתוקף ולא למותקף.

וכמובן שהיעד הראשון חייב להיות מתקפה חזיתית מול ארגוני הפשע. הם אולי עוד לא תפסו שליטה בכלל מוסדות השלטון, אבל הם כבר תפסו שליטה בהרבה רשויות מקומיות. ניצב (בדימוס) אורי בר לב גם תיאר לנו את מידת השפעתם על החיים במגזר הערבי. אנו לא רוצים להחזיר את הממשל הצבאי, אבל בהחלט יש מקום למעצרים מנהליים ולתקופה קצרה מול ארגוני הפשע המאורגן.

ובהמשך, ולא פחות חשוב, פרקליטות המדינה ובתי המשפט חייבים באמת לשתף פעולה ודחוף בכל הקשור למאבק בפשיעה. הם צריכים לשנות את קצב העבודה כפי שמצב החירום מחייב. הבאה מהירה יותר לדין, משפטים מהירים יותר, ענישה מחמירה. חייב להיות מסר ברור שמדינת ישראל נאבקת נגד גל הפשיעה הגואה ושאנו משיבים את ההרתעה שאבדה.