משבר אמת: המחיר האמיתי שאנו משלמים על העצמת הניגודים בין ימין ושמאל

המערכת הפוליטית בכללה במשבר אמת. זו אינה דרמה של שברון בנקודת זמן אחת או קריסה במכה אחת. זהו משבר שנמשך לאורך ארבעה סבבי בחירות כאשר ברקע אפשר גם לשמוע השערות או כמיהות לסיבוב בחירות חמישי. ואכן עולה השאלה, לכמה סבבי בחירות אנו עוד זקוקים כדי שנפנים היטב את המחיר העצום אותו אנו משלמים בגלל שיטת הבחירות הנוהגת בישראל, שהיא שיטת הבחירות היחסית הכלל ארצית. כל סיבוב בחירות עולה לנו, ישירות ובעקיפין 5 מיליארד ₪. לא פחות.

שיטת הבחירות היחסית אינה תואמת למבנה החברה בישראל; ואין צורך בהוכחה נוספת שאכן זה המצב. אבל אנו כמו מתרגלים לחיים בהמשכו של משבר כעניין של שגרה כשהמערכת הפוליטית ממשיכה לשטות בנו. עד כה לא גובש כוח אשר מסוגל להציע ואף להיאבק על שינוי שיטת הבחירות.

והאלטרנטיבות ברורות או צריכות להיות ברורות לכול והן ארבע בלבד. המשך שיטת הבחירות היחסית; מעבר לשיטת בחירות איזורית; שילוב של בחירה ישירה של ראש הממשלה יחד עם בחירת המפלגה האהודה; הקביעה שמי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר הוא אוטומטית ראש הממשלה.
כל אחת מגרסאות אלה ניתנת לשינוי והתאמה. אך זהו לאמיתו של דבר גרעין ארבע האלטרנטיבות העומדות בפנינו.

אבל מסתבר שלא פחות מסוכן מהמשבר הפוליטי, ואולי אף עולה לנו במחיר גבוה יותר, זו התמונה של פערים אידיאולוגיים, אמיתיים או מלאכותיים, בין הימין לשמאל, ולא חסרים בתוכנו כאלה שמשתדלים להעצים חלוקה זו של מה שקרוי דיכוטומיה כדי להגדיר את זהותם האידיאולוגית, כאילו היה זה הנושא החשוב ביותר העומד בפנינו. מותר לפסול אידיאולוגיה של הזולת. זוהי פעולה לגיטימית. אך לפסול את הזולת עצמו מחמת שיש לו אידיאולוגיה שונה, זהו מעשה של הרס פנימי עצמי.

כל אזרח במדינת ישראל היכול לעבוד וגם עובד והיכול לתרום חלקו לביטחון המדינה, וגם תורם, הוא אזרח עימו אנו חייבים לשתף פעולה ולא משנה מהי השקפתו האידיאולוגית.

יש לנו בישראל בשוליים שמאל קיצוני. ויש לנו בשוליים גם ימין קיצוני. אבל בין שתי קצוות אלה יש לנו מרכז גדול המהווה את רוב רובו של העם, ואין זה משנה אם נטייתו של חלק ממרכז זה הינו לשמאל או לימין, שכן המשותף הוא רב כמה מונים יותר מאשר המפריד.

בפני מדינת ישראל אתגרים גדולים, ואתגרים אלה מציעים שדה פעולה רחב, איתו אנו צריכים להתמודד שאין בו שום חשיבות אם השייכות או הזהות האישית מוצאת עצמה בנטייה לשמאל או לימין;

ואם צריך כמה דוגמאות:
חיזוק המגזר העסקי ויציאה מן המשבר; צמצום היקף האבטלה; תנופה בבניית תשתיות פיזיות כמו מערכות כבישים, גשרים, מסילות ברזל; נמל ים לשינוע גז טבעי; התאמת מערכת החינוך לאתגרי העתיד בתחום התעסוקה ושיפור שכר המורות והמורים; חיזוק וייעול מערכת הבריאות עם שיפור התגמול למתמחים ולאחיות; השקעה בהון אנושי בפריפריה וסגירת פערים; ארגון מחדש של המשטרה כדי שתוכל להתמודד נכונה לא רק גם עם הורדת מפלס הפשיעה הכללי אלא גם עם אבטחת הביטחון האישי בדרום המדינה ובמגזר הערבי; מפעלים חדשים למחזור פסולת ושמירה על הסביבה; העלאת ההכנסה הפנויה של המשפחה; וזו כמובן רק רשימה חלקית. כל אלה הם האתגרים האמיתיים שיקבעו את עתיד המדינה. ולהתמודדות עם אתגרים אלה שותפים כולנו, ימין ושמאל.

ומה שמשמש דוגמאות היסטוריות עד כמה החלוקה לימין ושמאל נעדרת ממשות הינה העובדה כי בתחום מדיניות החוץ שכשמגיעה ההזדמנות ההיסטורית, אין זה משנה מי אוחז בהגה השלטון, ימין או שמאל. את הסדר השלום עם מצרים, תוך ויתורים טריטוריאליים מופלגים, עשתה ממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין. את הסכמי המים עם ירדן קידם אריאל שרון. את הנסיגה מפתחת רפיח הוביל אריאל שרון.

האתגרים האמיתיים של מדינת ישראל אינם נעוצים באידיאולוגיה של ימין או של שמאל. אף רכיב חברתי לא יכול לפסול רכיב חברתי אחר משותפות מלאה בחברה ושותפות מלאה בשלטון. הגיעה השעה שכולנו נעשה חשבון נפש אמיתי ונוקב מה המחיר האמיתי שאנו משלמים כאומה מחמת העצמה מזויפת של הניגודים בין ימין ושמאל. שיטת בחירות קלוקלת יחד עם דיכוטומיה חברתית לא יאפשרו לישראל למצות את יכולותיה וייתכן אף יסיגו אותה לאחור.

מצ"ב מאמר דעה בעיתון מעריב כפי שפורסם ב 18.4.2021