רכשת טובין מוברחים בתום לב? רשות המכס עשויה עדיין לחלט את הטובין

עובדות המקרה וטענות הצדדים:
בשנת 2010 נתפס על ידי המשטרה אופנוע שטח מדגם סוזוקי RMZ. המשטרה מסרה לבעל האופנוע כי האופנוע נתפס מאחר והוא הוברח לארץ ללא תשלום מיסים ויובא ללא קבלת אישורים של הרשות המוסמכת (משרד התחבורה), וזאת בהתאם לסעיפים 204 (1) ו- (2) לפקודת המכס, וכי מדובר בדגם אסור ביבוא.
בעל האופנוע פנה לבית המשפט וביקש את השבת התפוס, וטען כי רכש את האופנוע בישראל מצד ג' ששילם עליו מכס כדין. בעל האופנוע טען כי המסמכים אודות הרכישה ותשלומי המכס שהיו בחזקתו נמסרו למשטרה שלא שמרה מהם העתק. בעל האופנוע הודה שהיה אסור לייבא ארצה אופנוע מדגם זה בזמן שנתפס, עם זאת, הוסיף שהמצב החוקי השתנה וכיום מותר לייבא דגמים מהסוג הזה ולקבל עבורו רישיון לכלי תחרותי, ולכן לא מוצדק שרשות המכס תמשיך ותחזיק באופנוע.
רשות המכס טענה שיש לדחות את התביעה מכיוון שהאופנוע נכנס בשערי המדינה (הוברח) מבלי ששולמו בגינו מסים ומבלי שהתקבלו האישורים הנדרשים ממשרד התחבורה בהתאם לפרט 87.11 בתוספת השנייה לצו יבוא חופשי. לאור זאת מדובר בטובין שהוברחו או יובאו בהפרת איסור ועל כן נתפסו כדין ויש להחרימם.

פסק הדין:
בית המשפט פסק כי בעל האופנוע נכשל בהוכחת הטענה שהמכס על האופנוע שולם כדין על ידי צד ג'.
בית המשפט הוסיף שבפני בעל האופנוע עמדה האפשרות להביא לעדות את הבעלים הקודמים של האופנוע שלפי הטענה שילם את המכס, דבר שלא נעשה ועומד בעוכריו.
כמו כן, התקבלה טענת רשות המכס כי במערכת הממוחשבת אין כל תיעוד למספר השילדה של האופנוע בעת כניסתו לארץ או בעת תשלום המכס בגינו, דבר המחזק את הטענה שהאופנוע הוברח ולא הוצהר.
בית המשפט דחה את טענת בעל האופנוע כי אין לו יד ביבוא האופנוע לישראל וכי רכש את האופנוע בתום לב מצד ג'. בית המשפט קבע על סמך פסיקה קודמת כי אם בוצעה בטובין עבירה ניתן לחלטם, ללא קשר לשאלה מיהו הבעלים הנוכחי שלהם.
בית המשפט התייחס לטענת בעל האופנוע כי השתנה המצב המשפטי בקשר ליבוא אופנועים מסוג זה וכי כיום ניתן גם להכשיר יבוא אופנועים בדיעבד. טענה זו נתמכה בהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה על ידי מנהל תחום ייבוא ורישוי ברשות לנהיגה ספורטיבית במשרד התרבות והספורט, אשר בה צוין כי אין מניעה לייבא לארץ את האופנוע להלן.
בית המשפט לא נדרש לדון בשאלת שינוי הדין, אך מבין השורות עולה כי אם בעל האופנוע היה מוכן לשלם את המיסים, יתכן שטענת שינוי הדין הייתה מועילה לו.
בסופו של דבר נדחתה התביעה על כל חלקיה ובעל האופנוע חויב בהוצאות משפט של 15,000 ש"ח.

[ת.א. (שלום) 1789-05-11 בן סימון נ' מדינת ישראל/רשות המכס, פסק-דין מיום 28.5.14, ב"כ הצדדים: ליבואן- עו"ד ורגון. לרשות המכס- עו"ד וילנר].

הערות:
היות ובתביעה נגד רשות המכס, נטל ההוכחה מוטל על התובע ולא על רשות המכס, קיימת חשיבות עליונה לשמור את כל המסמכים הכרוכים ביבוא הטובין לישראל, כגון רשימון יבוא, קבלות בגין תשלומי המסים, הנפקת רישיונות בהתאם לסוג הטובין המיובאים, וכו'.
במקרה הנוכחי, בעל האופנוע טען שצד ג' ייבא את האופנוע ואילו הוא רכש את האופנוע בתום לב בישראל. במקרה כזה, על מנת שטענה מסוג זה הייתה מצליחה, היה על בעל האופנוע להביא מסמכים מן היבואן שיאשרו טענה זו.
כמו כן, כאמור, אחת הקביעות של בית המשפט בפסק-דין זה היא כי מכח פקודת המכס, רשאית המדינה לחלט טובין שבהם נעברה העבירה, גם אם החילוט מתבצע בפועל לא מידי מבצע העבירה אלא מצד ג'. בעניין חילוט טובין מצד ג' קיימות פסיקות קודמות.
כך, בפסק-דין שניתן בבית המשפט העליון בתיק מונוגיל (ע"א 666/88) נקבע כי כשמדובר בצד ג' שרכש טובין בתום לב, רשות המכס אינה רשאית לחלט את הטובין גם אם נעברה בהם עבירה בשלב קודם בשרשרת.
בפסק-דין נוסף שניתן בבית המשפט העליון בתיק Sheridon (ע"א 545/96), הוסברה ההבחנה שבין סמכות החילוט מכח פקודת המכס- שהיא באופייה סמכות זמנית לפני אקט ההחרמה, לבין סמכות החילוט מכח פקודת היבוא והיצוא- שהיא באופייה סמכות סופית. בשל כך, נאמר בפסק-דין זה כי כאשר מדובר בסמכות בעלת אופי סופי- יש להטיל יותר מגבלות על רשות המכס כך שיהא אסור לחלט טובין מידי צד ג' תם לב, גם אם נעברה בהם עבירה בשלב קודם.
לדעתנו, יתכן שבית משפט השלום בתיק בן סימון (שעליו נכתבה סקירה זו) היה צריך להפעיל את הרציונל שנקבע בפסק-הדין העליון בנושא מונוגיל, כך שאם בעל האופנוע היה מוכיח שרכש את האופנוע בתום לב בישראל, לא הייתה קמה לרשות המכס סמכות לחלט את האופנוע.