"חוזה סוכנות" – ההגדרה בחוק והצורך בתיקונה

בישראל ובעולם כולו חוזה סוכנות בין ספק לסוכן מסחרי הוא אמצעי משפטי נפוץ וחשוב להחדרת מוצרי הספק לשוק. בחוק חוזה סוכנות הסדיר המחוקק לראשונה בישראל את היחסים המשפטיים בין ספק לסוכן מסחרי. איגוד לשכות המסחר, אשר יזם את החוק, ביקש להשיג באמצעות יזמתו את המטרה המרכזית הזאת: להגן על סוכנים מסחריים מפני ניצול לרעה מצד ספקים. במסגרת מאמר קצר זה אציע לתקן את הגדרת המונח החקיקתי "חוזה סוכנות" באופן שתוכנו ישקף טוב יותר את מטרת יוזם החוק להגן על סוכנים מסחריים.

כיום, החוק מגדיר "חוזה סוכנות", בין היתר כחוזה בין ספק ובין סוכן, אשר מתקיים בו התנאי המרכזי הזה:

"...הספק מייפה את כוחו של הסוכן המסחרי בהרשאה מתמשכת לאיתור לקוחות חדשים או להתקשרות נוספת עם לקוחות קיימים, לשם רכישת טובין המשווקים על-ידי הספק".

מהגדרה זו נובע, בין היתר, כי תנאי מרכזי לקיום חוזה סוכנות הוא קיומה של הרשאה מתמשכת. תנאי זה הוא צר מדי לדעתי. שכן, בחלק מהמקרים היחסים בין הספק לסוכן המסחרי יכולים להיות מבוססים על סדרה של הרשאות בודדות, מקוטעות וקצרות טווח, ולא על הרשאה אחת מתמשכת. למשל, היחסים בין ספק בגדי חורף לסוכן מסחרי יכולים להיות מבוססים על סדרת הרשאות עונתיות ומקוטעות לאיתור לקוחות שירכשו בגדי חורף מהספק. לאור זאת, רצוי לקבוע בחוק במפורשת ובבירור כי גם סוכן שקיבל מספק סדרת הרשאות בודדות, מקוטעות וקצרות טווח ייהנה מהגנת החוק, ולא רק סוכן שקיבל הרשאה אחת "מתמשכת". הסדר ברוח זו נקבע ביחס לחוזה עבודה, ובשונה מחוזה סוכנות. כך, חוק פיצויי פיטורים קובע כי עובד שהועסק שנה "ברציפות" אצל מעסיק ופוטר זכאי לקבל פיצויי פיטורים. חוק פיצויי פיטורים מוסיף ומבהיר במפורש, בשונה מחוק חוזה סוכנות, כי גם עובד עונתי שעבד שתי עונות בשתי שנים רצופות זכאי לפיצויי פיטורים. חוק זה ממשיך ומבהיר, בשונה מחוק חוזה סוכנות, כי "עונה" מוגדרת שלושה חודשים רצופים בשנה שבהם עבד העובד אצל המעסיק לפחות 60 יום.

מההגדרה החקיקתית של "חוזה סוכנות" נובע גם, כי על היקפה הענייני של ההרשאה המוענקת לסוכן על-ידי הספק הינה, בין היתר, איתור לקוחות חדשים. גם תנאי חקיקתי זה – הנוגע להיקף הענייני של הרשאת הספק לסוכן בדבר לקוחות חדשים – צר מדי. לפי תנאי זה, ההרשאה המוענקת לסוכן מוגבלת ל"איתור" לקוחות חדשים. אולם דרישה זו מתעלמת ממכלול הפעולות שמבצע סוכן טיפוסי בנוגע ללקוחות חדשים, אשר אינו מוגבל בהכרח לפעולה יחידה של איתור הלקוחות הללו. הלכה למעשה תפקידו של הסוכן המסחרי יכול לכלול תמהיל, כזה או אחר, של ארבע הפעולות המרכזיות האלה, שתכליתן להביא להתקשרות בחוזה בין לקוח חדש לספק: 1) איתור לקוחות חדשים פוטנציאליים מתוך כלל האוכלוסייה המצויה באזור הגאוגרפי שבו פועל הסוכן; 2) ניסיון לשכנע לקוחות חדשים, שאותרו מבעוד מועד, לרכוש את המוצר של הספק; 3) ניהול משא ומתן עם לקוחות חדשים אשר השתכנעו עקרונית לרכוש את המוצר על תנאי החוזה שייחתם בין הלקוחות לבין הספק; 4) כריתת חוזה, בשם הספק, עם לקוחות חדשים שהחליטו סופית לרכוש את המוצר. לאור זאת, יש להרחיב את ההיקף הענייני הקבוע בחוק בנוגע להרשאת הסוכן באשר ללקוחות חדשים. בייחוד ראוי שההרשאה לא תוגבל לפעולת "איתור" לקוחות חדשים אלא תכלול "פעולות שמטרתן להביא להתקשרות בחוזה בין לקוח לספק".

תנאי חקיקתי שלישי הנדרש לצורך קיומה של הרשאה תקפה, לפי הגדרת המונח "חוזה סוכנות", הוא כי המוצר שבבסיס ההרשאה יהיה מסוג טובין. טובין מוגדרים בחוק חוזה סוכנות "נכס מוחשי". מההיסטוריה החקיקתית של חוק חוזה סוכנות ניתן להסיק כי הסיבה המרכזית שהמחוקק הגדיר טובין ככוללים נכסים מוחשיים בלבד הייתה להחריג מתחולת החוק שני סוגים של סוכנים המשווקים שירותים: (1) סוכני שירותים פיננסיים, ובהם סוכני ביטוח; (2) סוכני שירותי נסיעות. לדעתי, הצרת ההגדרה של טובין באופן שבו נעשתה בידי המחוקק מעוררת קושי. היא גורמת לכך שסוגים רבים של סוכנים אינם נהנים מהגנת החוק ללא סיבה מוצדקת. ראשית, ההגדרה הצרה שטבע המחוקק למונח "טובין" מובילה לכך שהחוק מחריג סוכנים שעשויים לשווק מוצרים לא מוחשיים כגון פטנטים, סימני מסחר, רישיונות, זיכיונות, תוכנות או קניין רוחני אחר. שנית, הגדרתו הצרה של המונח "טובין" מובילה לכך שהחוק מחריג סוכנים שיכולים לשווק שירותים שאינם שירותים פיננסיים או שירותי נסיעות. סוכנים אלה יכולים לדוגמה לשווק שירותי שידור של פרסומות בערוצי טלוויזיה, שירותי שידור פרסומות בתחנות רדיו, שירותי כבלים, שירותי טלפוניה, שירותי שילוח או שירותי אינטרנט. על מנת להגשים את מטרת יוזם החוק להגן על האינטרסים של סוכנים מסחריים, בין היתר בשים לב לעובדה כי הם מקדישים זמן ומשאבים לטובת קידום המוניטין של הספק ומוצריו, המלצתי למחוקק היא להגדיר את המונח "טובין" ככולל "נכסים בלתי מוחשיים ושירותים". מהגדרה זו ניתן להחריג החרגה ממוקדת ולא גורפת שירותים קונקרטיים שהמחוקק השתכנע כי הסדרתם  בחקיקה נפרדת הייתה ראויה וממצה.

תנאי חקיקתי רביעי הנדרש לצורך קיומה של הרשאה תקפה, לפי הגדרת המונח "חוזה סוכנות", הוא כי מטרתה הסופית של ההרשאה היא רכישה של סחורת הספק בידי לקוחות. תנאי זה מעורר את השאלה הבאה: מדוע סוכן שמביא לגיבוש עסקאות שכירות או מקח-אגב-שכירות בין הספק לבין לקוחות אינו זכאי להגנת מפורשת בחוק. לאור מטרת יוזם החוק להגן על סוכנים מסחריים, לא ברור מדוע סוכן של ספק המשכיר מוצרים, למשל כלי רכב, אשר תרם לבניית מוניטין הספק ומוצריו, בהשקעת זמן, מאמץ ומשאבים, אינו זכאי להגנת החוק, לעומת סוכן של חברה המוכרת כלי רכב, אשר זכאי לכאורה להגנת החוק. לפיכך המלצתי למחוקק היא להגדיר רכישה ככוללת "השכרה" ו"מקח-אגב-שכירות". הסדר ברוח זו מצוי בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981. חוק זה מגדיר עסקת "מכר" ככוללת השכרה ומקח-אגב-שכירות, ואילו חוק חוזה סוכנות אינו כולל הגדרה כזו.

*מאמר זה מבוסס על מאמרו של ד"ר אורי בן-אוליאל, "חוק חוזה סוכנות והגנתו החלקית על הסוכנים המסחריים", חוקים, כרך ט', עמ' 76-51.