מכת הרגולציה
כיצד ניתן להסביר את העובדה הממאירה כי בעוד ששרי הממשלה לא חדלים מלהצהיר על כך שהם נגד הביורוקרטיה ונגד הרגולציה, הרגולציה בישראל ממשיכה ליהנות מפריחה פראית ולא מרוסנת? האם עלינו להגיע למסקנה העצובה כי ההכרזות וההצהרות של ראש הממשלה ושרי הממשלה על רצונם להפחית את הרגולציה הן חסרות כל ערך? אולם, לא יתכן להשאיר שאלה מטרידה זו מבלי שננסה להבין את הכוחות המניעים את הרגולציה; אולי בזאת תהיה תרומה צנועה לריסון התופעה.
רשויות מדינה שונות, ובעיקר אלו האמונות על אכיפת החוק, מתקשות בביצוע תפקידן. הן לא מצליחות ליצור מערכות אפקטיביות שתקדמנה אותנו להשגת יעדיהן. לעניות דעתי ועל סמך ניסיוני בעבר, מקור הבעיה אינו במיעוט משאבים אלא בדרך חשיבה וניהול לא נכונים. ומכאן, הפתרון הוא, כמובן, דרישות נוספות מהמגזר העסקי. לדוגמה: דיווח מקוון למס ערך מוסף על כל עסקה ועסקה המבוצעת במשק על פי גודלם של העסקים, עליהם מוטלת חובת הדיווח. ברור שאיש לא יטיל ספק בחשיבות המטרה. ומכאן עברנו לדיווח מקוון של דוחות מס ההכנסה, בנוסף לדיווח בנייר מודפס.
ואך אתמול התבשרנו כי ועדת העבודה והרווחה של הכנסת קיבלה החלטה כי מתחילת שנת הכספים הבאה, המעסיקים יחויבו לדווח באופן מקוון למוסד לביטוח לאומי שלוש פעמים בשנה, על תשלומים לעובדים וקליטת עובדים חדשים. יו"ר הוועדה אפילו הסביר שעד היום המוסד לביטוח לאומי שאב מידע זה ישירות מרשויות המס, אלא שהדיווח מהן לא נעשה בצורה יעילה, ולפעמים מי שנפגע היו העובדים עצמם. אם כן, כשרשויות המדינה נכשלות, המסקנה היא להטיל חובה נוספת על המגזר העסקי.
כל אלה הן דוגמאות בלבד. הן מצביעות על קו חשיבה ודינמיקה נמשכת המובילים אותנו תמיד אל הפתרון הקל ביותר: העמסת עוד ועוד דיווחים והכבדות על המגזר העסקי, נדבך על גבי נדבך.
האם כאשר נחקקת חקיקה חדשה מסוג זה, מישהו שואל את עצמו מהי מידת ההכבדה הנוספת והעלויות הנוספות בהן יצטרך לשאת המגזר העסקי? האם מישהו רואה בכלל את התמונה הכוללת ושואל את עצמו כמה דרישות כבר הוצבו בפני המגזר העסקי בעבר? אני סבור שלא. כל מהלך נבחן כעומד בפני עצמו, על חסרונותיו ויתרונותיו. אין ראיה כוללת; אין חשיבה לטווח הארוך; תמיד יש הצדקה עניינית למהלך הבודד.
ובמקביל, קיים גם אפיק נוסף ליצירת רגולציה שהוא אפילו פורה ותנופתי עוד יותר. חלק גדול מהרגולטורים בישראל שואבים את כוחם מסמכות סטטוטורית המוגדרת בחוק. הם מתחלפים תדיר ומתקופת כהונה לתקופת כהונה, וכל רגולטור חדש הנכנס לתפקיד שואף להוכיח את כוחו היצירתי ולרשום לזכותו כמה "רפורמות" אישיות חשובות. הרפורמות ייעשו תמיד על מנת להגביר את התחרות ולהוזיל את מחיר המוצרים או השירותים. לא תמיד אכן הרפורמה מוזילה את מחיר המוצרים או השירותים ומגבירה את התחרות, אבל הכותרת תהיה תמיד שובת לב.
אמביציה אדירה של רגולטורים חדשים הפורצים אל התקשורת כמעט מדי יום, באופן בלתי מרוסן, ללא שליטת הממשלה ומבלי שתהיינה איזה שהן נורמות מסודרות במגזר הציבורי: מה צריך להביא לידיעת התקשורת כדי לזעזע את הציבור ובאיזה שלב זה אמור להיות מובא. כל רעיון חדש, כל הגות חדשה של רגולטור, מוצאת מסילותיה מיידית אל לב התקשורת ומקבלת חשיפת ענק מלהיבה.
לשם דוגמה נתייחס לגברת חמדה בר, שרק לאחרונה מונתה לתפקיד המפקחת על הבנקים. מסתבר שהיא מלאת אמביציה אישית והרבה קוצר רוח. עוד טרם הספיקה להתחמם על כסאה החדש וכבר היא פורצת קדימה בהצהרות לתקשורת כי היא שואפת לאפשר לבנקים לשווק מוצרי ביטוח וכן לנתק את המערכת הבנקאית מחברות האשראי.
השאלה הראשונה שעולה היא, מה החיפזון ומה הלהיטות להצהיר כה מהר על רפורמה חדשה? בשלב זה קיימת ועדה בראשותו של דרור שטרום הבוחנת את הנושא. הוועדה מונתה כדין ומשקיעה עבודה, והנה בטרם השלימה עבודתה בנושאים אלה ממש, כבר מזנקת גברת בר וממהרת לחטוף מאותה ועדה את הקרדיט שאולי יגיע לה. ואמצעי התקשורת מיד מצהירים בהתפעלות "ראו איזה יופי, היא עקפה את הוועדה. היא לא המתינה". ועכשיו מחיאות כפיים.
הצגה זו משקפת בבירור את חולשת הממשלה ואת חולשת המערכת כולה. גברת בר כפופה, אני מניח, לנגידת בנק ישראל, ונגידת בנק ישראל היתה שותפה למינוי ועדת שטרום. האם הנגידה עצמה נחפזת ואינה מוכנה להמתין למסקנותיה של אותה ועדה שהיא עצמה היתה שותפה למינויה? או שעל פי נורמות העבודה בבנק ישראל המפקחת על הבנקים חופשייה לחלוטין, בטרם קבלת מסקנות הוועדה, "לגנוב את ההצגה"?
וכבר גברת בר מתנגשת עם רגולטורית נוספת, דורית סלינג'ר, הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון במשרד האוצר, המתנגדת לעמדתה בעניין שיווק מוצרי ביטוח באמצעות הבנקים, וניצוצות רגולטוריים עפים לכל עבר.
איפה היא ממשלת ישראל ואיפה הוא ראש הממשלה האמורים לעשות סדר בתפקוד של המערכת השלטונית? הלוא ברור שסדר לא יעשה, כאשר כל רגולטור הוא סוכן חופשי. זוהי בדיוק המתכונת שתבטיח לנו שעודף הרגולציה יימשך.
האם ממשלת ישראל תהיה מסוגלת אי פעם לקבל החלטה בכיוון ההפוך – לחייב את הרגולטורים אותה היא ממנה להפחית את עומס הרגולציה? עד שזה לא יעשה, אנו נמשיך לשמוע הצהרות שרים על הפחתת הרגולציה, ובמקביל יצירה בלתי פוסקת של רגולציות נוספות.
מאמר דומה פורסם בגלובס 22.9.15
