הרזה (המגזר העסקי) עדיין סוחב על גבו את השמן (המגזר הציבורי) /
בשנת 2003 מינה ראש הממשלה דאז אריאל שרון את חה"כ בנימין נתניהו, רה"מ היום, לתפקיד שר האוצר. נתניהו נטל תפקיד זה עם הרבה אמביציה. קודם כל הוא למד את מבנה המשק ולאחר תקופת לימוד לא ארוכה הגיע לניסוח קליט של תוצאות בדיקתו בשם 'השמן והרזה'.
השמן היה המגזר הציבורי בכללו ואילו הרזה היה המגזר העסקי, הנושא על כתפיו את מלוא כובד משקלה של המדינה.
הייתה החלטה ברורה לפיה צריך לצמצם את מספר העובדים במגזר הציבורי, אך, כמו בהרבה מקרים אחרים, לא נבחר הנתיב הנכון. פיטורי עובדים, מהלך אשר גרם לסכסוכי עבודה קשים ולא הוליד תוצאות של ממש.
אפשר למצוא נקודות ביקורת על המדיניות הכלכלית אותה הוביל בעשור הקודם חה"כ נתניהו. עם זאת, קשה יהיה להתעלם מתרומתו המשמעותית בהעברת המשק הישראלי מצמיחה שלילית לזינוק ברמות הצמיחה.
בתחילת העשור הקודם, בשנים 2002-2001, סבלנו מצמיחה שלילית. בשנת 2003 נתניהו קיבל את תפקיד שר האוצר ובשנים 2005-2004 השגנו שיעורי צמיחה של 4.9% וקצב הצמיחה המשיך לעלות עד לרמה של 6.9% בשנת 2007.
לאחר מכן, עקב המשבר העולמי שהתרחש בשנים 2009-2008 , שיעור הצמיחה בישראל ירד. בתום העשור הקודם חזרנו לרמת צמיחה של 5.7%.
דבר בסיסי אחד ברור לחלוטין: אם אין צמיחה אין יצירת מקומות עבודה חדשים במגזר העסקי הפרטי. במוסדות הממשלה יתכן ויוספו מקומות עבודה, אך לא במגזר הפרטי; ובכלכלה אין דבר חשוב יותר מאשר יצירת מקומות עבודה והורדת שיעורי האבטלה.
אולם, שגיאת היסוד של מדיניות נתניהו הייתה שלא השכלנו לשתף את השכבות החלשות בפירות הצמיחה. כנסת ישראל כולה התייצבה כחומה נגד העלאת שכר המינימום. תמיד היו סיבות כלכליות טובות וניתוחי כלכלנים מבריקים ובעלי אינטרסים נוספים מדוע אסור להעלות את שכר המינימום.
בנוסף לבעיית שכר המינימום, הצעירים בישראל המשיכו לכרוע מול קשיים רבים בכל תחומי החיים ועלויות מחייה כבדות; ומסיבות אלה קמה המחאה החברתית אשר הולידה מהלכים שגויים, כמו העלאת נטל המס על המגזר העסקי, שהשפיעה על הירידה בשיעורי הצמיחה.
משרד האוצר בבואו לעצב את תקציב המדינה לשנת 2015 גילה כי בשנים 2013-2012 נוספו 8,000 משרות במשרדי הממשלה, ולכן הוא שואף להגביל את מספר העובדים במשרדים אלה.
אני מתרשם יותר מגידול במספר העובדים במגזר הציבורי כולו בעשור החולף.
בעשור שהסתיים בתום 2013 גדלה אוכלוסיית המדינה מ- 6.7 מיליון
ל- 8.4 מיליון נפש. גידול מרשים של 21%. אולם, באותה תקופה גדלו משרות השכיר במגזר הציבורי, על בסיס נתוני אגף השכר באוצר, מ- 780 אלף ל- 1.09 מיליון, גידול כמותי של 312,800 משרות שכיר ושיעור גידול של 40%.
אם מישהו סבור שגידול מדהים זה במספר משרות השכיר במגזר הציבורי לעומת הגידול באוכלוסייה הוא תוצאה של שיפור בטחון הפנים, או מערכות הבריאות והחינוך או מערכות הרווחה, הוא טועה בגדול. תחומים אלה נהנו משיעורי גידול נמוכים בכוח האדם ולא בהכרח שיפרו את תפקודם. מה שגרם בפועל לגידול במספר משרות השכיר במגזר הציבורי הייתה הדינאמיקה הפנימית בתוך מגזר זה.
כל מי שאוחז במשרה במגזר הציבורי שואף לקלוט עובדים נוספים שיהיו נתונים למרותו ושרים רבים אף מאמינים שהשגת יעדים לא יכולה להתבצע באמצעות צוות העובדים הקיים, אלא צריך ליצור רשויות חדשות, אגפים חדשים ורגולטורים חדשים. הכיוון התמידי הוא אי-התייעלות והתרחבות לא מוצדקת בכוח האדם.
היום, כשאנו דנים בגיבוש תקציב לשנת 2015 אנו מחמיצים את העיקר. הכל נעשה בראייה לטווח הקצר, במקום להניח את התשתית לשינויים הדרגתיים וארוכי טווח.
מדברים הרבה על רפורמות אך לא עוסקים בשינוי האמיתי שהמשק הישראלי זקוק לו; המשק זקוק לשינוי מבני ביחס שבין אלה המועסקים במגזר העסקי לבין אלה המועסקים במגזר הציבורי. מהלך זה יחסוך משאבים רבים ויתרום לצמיחת המשק יותר מכל רפורמה אחרת.
שינוי מבני זה יחסוך משאבים אדירים למדינת ישראל; וכדי שנבין את סדרי הגודל ראוי לציין כי על בסיס נתונים של אגף השכר במשרד האוצר משנת 2014, מתוך תקציב כולל של 404 מיליארד ₪, 146 מיליארד ₪ הן סך הוצאות המדינה המושפעות מהשכר הציבורי, כמו כן על בסיס הדוחות הכספיים של המדינה לשנת 2013 הוצאות השכר הכוללות הן 123 מיליארד ₪.
זוהי משימת הענק עימה צריך להתמודד, ולא מתוך כוונה להשיג את השינוי המיוחל בשנה תקציבית אחת אלא, בטווח של 10-5 שנים. אבל להתחיל.
אפשר ליצור שינוי מגמה וללא כל פיטורים.
איגוד לשכות המסחר, יותר מפעם אחת, הציע לקבוע טווח של 5 שנים במהלכו על כל שני עובדים שפורשים מרצונם החופשי מהמגזר הציבורי, יגויס עובד אחד בלבד; ועל מנת להתאים את המערכת הציבורית לצורכי המשק, לאפשר במקביל גם ניידות פנים לרוחב כל המגזר הציבורי, הכולל את בתי חולים ממשלתיים, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות ועוד.
הרבה מהעובדים במגזר הציבורי הם מתוסכלים ולא מסופקים מעבודתם, אך הם חוששים לפרוש מחמת סיכון ביטחונם הכלכלי. ניידות פנים גמישה ואמיתית תתרום רבות לרענון כוח האדם במגזר הציבורי.
תכנית זו, הניתנת לגיבוש בהנהגת משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר יחד עם ארגוני העובדים, תעניק תרומה אדירה למשק ולמגזר הציבורי עצמו, והיא גם תבסס את המשך צמיחת המשק ותאפשר הפניית משאבים נוספים לביטחון ולחברה.
הייתה החלטה ברורה לפיה צריך לצמצם את מספר העובדים במגזר הציבורי, אך, כמו בהרבה מקרים אחרים, לא נבחר הנתיב הנכון. פיטורי עובדים, מהלך אשר גרם לסכסוכי עבודה קשים ולא הוליד תוצאות של ממש.
אפשר למצוא נקודות ביקורת על המדיניות הכלכלית אותה הוביל בעשור הקודם חה"כ נתניהו. עם זאת, קשה יהיה להתעלם מתרומתו המשמעותית בהעברת המשק הישראלי מצמיחה שלילית לזינוק ברמות הצמיחה.
בתחילת העשור הקודם, בשנים 2002-2001, סבלנו מצמיחה שלילית. בשנת 2003 נתניהו קיבל את תפקיד שר האוצר ובשנים 2005-2004 השגנו שיעורי צמיחה של 4.9% וקצב הצמיחה המשיך לעלות עד לרמה של 6.9% בשנת 2007.
לאחר מכן, עקב המשבר העולמי שהתרחש בשנים 2009-2008 , שיעור הצמיחה בישראל ירד. בתום העשור הקודם חזרנו לרמת צמיחה של 5.7%.
דבר בסיסי אחד ברור לחלוטין: אם אין צמיחה אין יצירת מקומות עבודה חדשים במגזר העסקי הפרטי. במוסדות הממשלה יתכן ויוספו מקומות עבודה, אך לא במגזר הפרטי; ובכלכלה אין דבר חשוב יותר מאשר יצירת מקומות עבודה והורדת שיעורי האבטלה.
אולם, שגיאת היסוד של מדיניות נתניהו הייתה שלא השכלנו לשתף את השכבות החלשות בפירות הצמיחה. כנסת ישראל כולה התייצבה כחומה נגד העלאת שכר המינימום. תמיד היו סיבות כלכליות טובות וניתוחי כלכלנים מבריקים ובעלי אינטרסים נוספים מדוע אסור להעלות את שכר המינימום.
בנוסף לבעיית שכר המינימום, הצעירים בישראל המשיכו לכרוע מול קשיים רבים בכל תחומי החיים ועלויות מחייה כבדות; ומסיבות אלה קמה המחאה החברתית אשר הולידה מהלכים שגויים, כמו העלאת נטל המס על המגזר העסקי, שהשפיעה על הירידה בשיעורי הצמיחה.
משרד האוצר בבואו לעצב את תקציב המדינה לשנת 2015 גילה כי בשנים 2013-2012 נוספו 8,000 משרות במשרדי הממשלה, ולכן הוא שואף להגביל את מספר העובדים במשרדים אלה.
אני מתרשם יותר מגידול במספר העובדים במגזר הציבורי כולו בעשור החולף.
בעשור שהסתיים בתום 2013 גדלה אוכלוסיית המדינה מ- 6.7 מיליון
ל- 8.4 מיליון נפש. גידול מרשים של 21%. אולם, באותה תקופה גדלו משרות השכיר במגזר הציבורי, על בסיס נתוני אגף השכר באוצר, מ- 780 אלף ל- 1.09 מיליון, גידול כמותי של 312,800 משרות שכיר ושיעור גידול של 40%.
אם מישהו סבור שגידול מדהים זה במספר משרות השכיר במגזר הציבורי לעומת הגידול באוכלוסייה הוא תוצאה של שיפור בטחון הפנים, או מערכות הבריאות והחינוך או מערכות הרווחה, הוא טועה בגדול. תחומים אלה נהנו משיעורי גידול נמוכים בכוח האדם ולא בהכרח שיפרו את תפקודם. מה שגרם בפועל לגידול במספר משרות השכיר במגזר הציבורי הייתה הדינאמיקה הפנימית בתוך מגזר זה.
כל מי שאוחז במשרה במגזר הציבורי שואף לקלוט עובדים נוספים שיהיו נתונים למרותו ושרים רבים אף מאמינים שהשגת יעדים לא יכולה להתבצע באמצעות צוות העובדים הקיים, אלא צריך ליצור רשויות חדשות, אגפים חדשים ורגולטורים חדשים. הכיוון התמידי הוא אי-התייעלות והתרחבות לא מוצדקת בכוח האדם.
היום, כשאנו דנים בגיבוש תקציב לשנת 2015 אנו מחמיצים את העיקר. הכל נעשה בראייה לטווח הקצר, במקום להניח את התשתית לשינויים הדרגתיים וארוכי טווח.
מדברים הרבה על רפורמות אך לא עוסקים בשינוי האמיתי שהמשק הישראלי זקוק לו; המשק זקוק לשינוי מבני ביחס שבין אלה המועסקים במגזר העסקי לבין אלה המועסקים במגזר הציבורי. מהלך זה יחסוך משאבים רבים ויתרום לצמיחת המשק יותר מכל רפורמה אחרת.
שינוי מבני זה יחסוך משאבים אדירים למדינת ישראל; וכדי שנבין את סדרי הגודל ראוי לציין כי על בסיס נתונים של אגף השכר במשרד האוצר משנת 2014, מתוך תקציב כולל של 404 מיליארד ₪, 146 מיליארד ₪ הן סך הוצאות המדינה המושפעות מהשכר הציבורי, כמו כן על בסיס הדוחות הכספיים של המדינה לשנת 2013 הוצאות השכר הכוללות הן 123 מיליארד ₪.
זוהי משימת הענק עימה צריך להתמודד, ולא מתוך כוונה להשיג את השינוי המיוחל בשנה תקציבית אחת אלא, בטווח של 10-5 שנים. אבל להתחיל.
אפשר ליצור שינוי מגמה וללא כל פיטורים.
איגוד לשכות המסחר, יותר מפעם אחת, הציע לקבוע טווח של 5 שנים במהלכו על כל שני עובדים שפורשים מרצונם החופשי מהמגזר הציבורי, יגויס עובד אחד בלבד; ועל מנת להתאים את המערכת הציבורית לצורכי המשק, לאפשר במקביל גם ניידות פנים לרוחב כל המגזר הציבורי, הכולל את בתי חולים ממשלתיים, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות ועוד.
הרבה מהעובדים במגזר הציבורי הם מתוסכלים ולא מסופקים מעבודתם, אך הם חוששים לפרוש מחמת סיכון ביטחונם הכלכלי. ניידות פנים גמישה ואמיתית תתרום רבות לרענון כוח האדם במגזר הציבורי.
תכנית זו, הניתנת לגיבוש בהנהגת משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר יחד עם ארגוני העובדים, תעניק תרומה אדירה למשק ולמגזר הציבורי עצמו, והיא גם תבסס את המשך צמיחת המשק ותאפשר הפניית משאבים נוספים לביטחון ולחברה.
מאמר דומה פורסם בגלובס.
