חוק חוסר עידוד השקעות הון / עו"ד אוריאל לין, נשיא לשכת המסחר ת"א והמרכז ואיגוד לשכות המסחר

החוק הוא כישלון חרוץ משום שהוא לא משיג שום תוצאה בעלת ערך או משמעות במישור הלאומי. החוק לא סייע לצמצם את הפערים בין הפריפריה למרכז. אחד מהדו"חות האחרונים של בנק ישראל מצביע על התרחבות הפער בין הפריפריה למרכז בשנים האחרונות. החוק אפילו לא סייע להגדיל את הייצוא התעשייתי. בשנת 2011 הגיע יצוא מוצרי תעשיה ל-49,518 מיליון דולר, ובשנת 2013 הוא הסתכם ב-48,896 מיליון דולר.

לאמיתו של דבר, החוק הוא הולכת שולל. הוא כלל לא חוק של עידוד השקעות הון אלא אולי חוק שאמור לעודד את הייצוא התעשייתי. מבנה החוק מחולק לשתי הטבות יסוד: מענקים והטבות מס. המענקים ניתנים עבור השקעת הון במפעל תעשייתי באזורי הפריפריה בשיעור 20% מערך ההשקעה. הטבות המס ניתנות לכל מפעל תעשייתי אשר הצליח לייצא 25% מכלל מחזור המכירות.

כדאי שנבין את היחס האמיתי בין השניים: בנובמבר 2010 קיבלתי מנגיד בנק ישראל לשעבר מכתב, בו הוא ציין כי בשנת 2009 היקף המענקים הסתכם ב-500 מיליון ש"ח, בעוד הטבות המס ב-6 מיליארדי ש"ח. הווי אומר, שווי הטבות המס הוא פי 12 מאשר המענקים. יחס זה קובע את מהותו האמיתית של חוק עידוד השקעות הון כיום - הוא אמור לעודד את הייצוא התעשייתי ולעודד בהיקף מצומצם מאוד השקעות הון באזורי הפריפריה.

אלא שהבעיה חמורה יותר. החוק כיום עלול אף לעודד צמצום השקעות הון, סגירת קווי יצור ופיטורי עובדים. מפעל תעשייתי שמייצא רק 10% מהמחזור יוכל לסגור קווי יצור לשוק המקומי ובדרך זו להגיע למצב בו הוא יעמוד בדרישת יצוא ברמה של 25% ויהנה מהטבות מס מפליגות.

החוק הוא גם התחכמות לא מכובדת של מדינת ישראל. על פי אמנת הWORLD TRADE ORGANIZATION- מדינות לא אמורות להעניק הטבות מיוחדות לביצוע היצוא. המטרה היא פשוטה - קיום תחרות אמת בשווקי העולם. ישראל הצטרפה לאמנה זו, אך על מנת לעקוף את ההוראה נקבע בחוק עידוד השקעות הון שההטבה תינתן לא עבור יצוא בשמו המפורש אלא עבור מכירות בשוק שאוכלוסייתו גדולה יותר מהשוק של ישראל, כולל השטחים שבשליטתה (קודם 12 מיליון ועכשיו 14 מיליון). אני מניח שפקידי האוצר שהגו התחכמות זו היו מאוד שבעי רצון מעומק חוכמתם.

החוק הוא גם עושק של מאות אלפים כדי להעשיר יחידים. בעוד שאנו מעלים את נטל המס על כלל המגזר העסקי לרמה המשפיעה ישירות על סגירת עסקים זעירים וקטנים בישראל, אנו שופכים עשרות מיליארדים כדי לפנק את הגדולים ביותר והחזקים ביותר. נטל מס החברות והמס על משיכת דיבידנד עלו בשנים האחרונות, ויחד עמם התבסס צינור נוסף של עושק - מס הארנונה, הצמוד לחריגות וחגיגות השכר במגזר הציבורי. זהו מס קטלני, שכן הוא פוגע קשות בעסקים זעירים וקטנים בתחומי הרשויות המקומיות.

אך כנגד זאת, תוך התעטפות באצטלה של השגת מטרות על לאומיות, שופכים מיליארדים של הטבות מס למספר חברות בודדות. ננסה לשוות בנפשנו שאותן הטבות מס היו זורמות כולן לפריפריה, ורק כנגד ביצוע השקעות הון באמת - מה אז יכולה היתה להיות השפעת החוק?

צריך להבין כיצד ומדוע נוצר חוק כה גרוע וכה מפלה. הגישה של התרפסות בפני ענקי התעשייה, התפיסה שלהם מגיע הכל והשימוש החוזר והמטעה בשם "חברות בינלאומיות", כל אלה יוצרים את המנטאליות שמרשה לנו ליצור חוק כה כושל.

החוק נבנה על בסיס של תפיסה פשטנית וקריטריון מרכזי ודינאמי, יצוא של 25% מכלל המחזור בכל אחת משנות המס. אבל הפתרון הפשוט, על אף קסמו, הוא לא תמיד הפתרון הנכון. מה שיותר חמור הוא חוסר היכולת של קובעי ההחלטות היום שלא לחזור על השגיאות ההיסטוריות שכבר נעשו הרבה פעמים בעבר ובהרבה ארצות - חוסר היכולת להבין את מבנה המשק ואת כיווני התפתחותו.

בעוד שבשלוש השנים האחרונות יצוא מוצרי תעשיה לא צמח, דווקא יצוא השירותים, שאינו נהנה מהטבות, זינק. בשנת 2011 יצוא השירותים של ישראל עמד על 27,412 מיליון דולר, ובשנת 2013 הוא כבר עמד על 33,142 מיליון דולר. מדינת ישראל מתפתחת להיות מעצמה של יצוא שירותים. בשנת 2013 היה לנו עודף בסחר החוץ של יצוא מוצרים ברמה של 3 מיליארד דולר, אך העודף בייצוא שירותים לעומת יבוא שירותים זינק ל-13 מיליארד דולר. אלה הם שינויים מבניים המתחוללים במשק, ומי שעדיין לא מבין מה זה יצוא שירותים, כדאי שיעיין בדו"חות הלמ"ס ויפנים שדולר של יצוא שירותים הוא בעל ערך מוסף הרבה יותר גבוה מאשר דולר של מוצרי תעשיה.

יש מקום לקיומו של חוק עידוד השקעות הון בישראל אבל שיהיה באמת חוק לעידוד השקעות הון וחוק שיעניק הטבות לביצוע השקעות הון באזורי העדיפות בפריפריה ולא במרכז הארץ.

מאמר דומה פורסם בגלובס.