סכסוך העבודה בכי''ל
כותב רשימה זו אינו מצוי בפרטי סכסוך העבודה בחברת כי"ל, ולכן אין כוונה להביע עמדה באשר לסכסוך ממוקד זה. אולם סכסוך העבודה בכי"ל מעלה שאלות עקרוניות בעלות חשיבות מרכזית לעתיד המשק בישראל.
המאבק בסכסוך זה, כמו כל סכסוך עבודה אחר, צריך להתנהל על בסיס כמה עקרונות יסוד שאסור לסטות מהם.
אסור שיהיה מצב שמעסיק בישראל לא יוכל להתאים את מבנה התעסוקה בארגונו בהתאם לדינאמיקה המוכתבת מתנאי השוק המשתנים. מעסיק שנשללת ממנו הזכות להתאים את מבנה העבודה לתנאי השוק מאבד את יכולתו לשרוד. אם נצא מתוך הנחה שלכל עובד שהתקבל לעבודה יש הגנה מוחלטת ונצחית, שלעולם לא ניתן לפטרו, תהיינה לכך השלכות הרסניות על המשק כולו.
הזיכרון שלנו הוא קצר ומאבקים מתנהלים אצלנו במידה לא מועטה על פי הפופולאריות של רקמת התנאים בזמן התרחשותה. אם זה טוב מבחינה פוליטית לנקוט בתקופת בחירות בעמדה בלתי אחראית אך פופוליסטית, חזקה כי מפלגות פוליטיות ינהגו כך. אל לנו להתרשם יתר על המידה מעמדותיהן, במיוחד בתקופה הקרובה מאוד למועד הבחירות.
זיכרוננו קצר. אנו שוכחים כי בשנות ה-80 של המאה הקודמת כלכלת ישראל היתה קרובה מאוד לחורבן. לא פחות מ-30 חברות עסקיות, בינוניות וגדולות פשטו את הרגל. 29 מהן היו בבעלות הסתדרות העובדים הכללית; ואחת, מנועי בית שמש, בבעלות המדינה; והכל משום שנשללה מההנהלות הזכות להתאים את כוח האדם לתנאי השוק.
אם יש ספק למי מהקוראים, אני מפנה אותו לספרו של פרופ' יצחק גרינברג, מרצה בבית ברל, "אנטומיה של משבר ידוע מראש – קריסת חברת העובדים בשנות השמונים". בספר זה מסביר פרופ' גרינברג כיצד חברות ענק, כמו סולל בונה, כור וסולתם, הגיעו לפשיטת רגל על שום שהן שמרו, באדיקות רבה, על עקרון הביטחון התעסוקתי. סולל בונה החזיקה לאורך שנים לא פחות מ-5,000 עובדים מיותרים, וכשאיבדה הזמנות עבודה בחו"ל, חתכה מחירים בשוק המקומי והתמודדה מול קבלני בניין פרטיים.
קביעת מבנה התעסוקה היא הפררוגטיבה של המעסיק, והפררוגטיבה שלו לבדו. כמובן שהמעסיק חייב לבצע צמצומים על פי הסכמי העבודה עליהם הוא חתום, ואם מישהו סבור שהוא מפר הסכמים אלה, ניתן תמיד לפנות אל ביה"ד האזורי לעבודה.
הניסיון למנוע ממעסיק לשנות את מבנה התעסוקה הוא בעוכרי העובדים. בתקופה נתונה ומוגבלת הוא אולי מגן על מספר עובדים בפני פיטורין, אולם בחשבון הסופי הוא גורם לפיטוריהם של רבים אחרים, שכן חברה בפשיטת רגל אינה יכולה להציע ביטחון תעסוקתי.
מעבר להתרחשות הבלתי נמנעת בחברה עצמה, ההשלכות על עתיד המשק הן שליליות לטווח הארוך. שום מעסיק שפוי, יהיה זה משקיע מקומי או משקיע חוץ, לא יהיה מוכן להקים מפעל במדינה שאינה מאפשרת למעסיק להתאים את מבנה התעסוקה ואת רמת כוח האדם לתנאי השוק, שכן זהו מתכון בטוח להרס החברה ולאובדן ההשקעה.
אנו יכולים אף לחזור אחורה למשבר האנרגיה המפורסם שהיה בשנת 1973. מכל חברות הטקסטיל שעסקו מחומרי גלם סינטטיים שרדו רק שתיים. היו אלה שתי החברות שהתאימו את מבנה כוח האדם למצב החדש שנוצר. חברות ענק שניזונו ממענקים נדיבים מאוד מאוצר המדינה, כמו סיבי דימונה, פורצ'סטר ואחרות, פשטו את הרגל.
ההיסטוריה העסקית גדושה בדוגמאות כיצד חברות הגיעו למצב של פשיטת רגל מחמת עיקשות שלא להתאים את מבנה התעסוקה. בסופו של דבר, חוסר גמישות זה, נופל גם על כתפי מי שהשקיע את כספו וגם על ציבור העובדים. היחידים שנותרים ללא פגע הם רק ארגוני העובדים.
אסור שיהיה מצב שמעסיק בישראל לא יוכל להתאים את מבנה התעסוקה בארגונו בהתאם לדינאמיקה המוכתבת מתנאי השוק המשתנים. מעסיק שנשללת ממנו הזכות להתאים את מבנה העבודה לתנאי השוק מאבד את יכולתו לשרוד. אם נצא מתוך הנחה שלכל עובד שהתקבל לעבודה יש הגנה מוחלטת ונצחית, שלעולם לא ניתן לפטרו, תהיינה לכך השלכות הרסניות על המשק כולו.
הזיכרון שלנו הוא קצר ומאבקים מתנהלים אצלנו במידה לא מועטה על פי הפופולאריות של רקמת התנאים בזמן התרחשותה. אם זה טוב מבחינה פוליטית לנקוט בתקופת בחירות בעמדה בלתי אחראית אך פופוליסטית, חזקה כי מפלגות פוליטיות ינהגו כך. אל לנו להתרשם יתר על המידה מעמדותיהן, במיוחד בתקופה הקרובה מאוד למועד הבחירות.
זיכרוננו קצר. אנו שוכחים כי בשנות ה-80 של המאה הקודמת כלכלת ישראל היתה קרובה מאוד לחורבן. לא פחות מ-30 חברות עסקיות, בינוניות וגדולות פשטו את הרגל. 29 מהן היו בבעלות הסתדרות העובדים הכללית; ואחת, מנועי בית שמש, בבעלות המדינה; והכל משום שנשללה מההנהלות הזכות להתאים את כוח האדם לתנאי השוק.
אם יש ספק למי מהקוראים, אני מפנה אותו לספרו של פרופ' יצחק גרינברג, מרצה בבית ברל, "אנטומיה של משבר ידוע מראש – קריסת חברת העובדים בשנות השמונים". בספר זה מסביר פרופ' גרינברג כיצד חברות ענק, כמו סולל בונה, כור וסולתם, הגיעו לפשיטת רגל על שום שהן שמרו, באדיקות רבה, על עקרון הביטחון התעסוקתי. סולל בונה החזיקה לאורך שנים לא פחות מ-5,000 עובדים מיותרים, וכשאיבדה הזמנות עבודה בחו"ל, חתכה מחירים בשוק המקומי והתמודדה מול קבלני בניין פרטיים.
קביעת מבנה התעסוקה היא הפררוגטיבה של המעסיק, והפררוגטיבה שלו לבדו. כמובן שהמעסיק חייב לבצע צמצומים על פי הסכמי העבודה עליהם הוא חתום, ואם מישהו סבור שהוא מפר הסכמים אלה, ניתן תמיד לפנות אל ביה"ד האזורי לעבודה.
הניסיון למנוע ממעסיק לשנות את מבנה התעסוקה הוא בעוכרי העובדים. בתקופה נתונה ומוגבלת הוא אולי מגן על מספר עובדים בפני פיטורין, אולם בחשבון הסופי הוא גורם לפיטוריהם של רבים אחרים, שכן חברה בפשיטת רגל אינה יכולה להציע ביטחון תעסוקתי.
מעבר להתרחשות הבלתי נמנעת בחברה עצמה, ההשלכות על עתיד המשק הן שליליות לטווח הארוך. שום מעסיק שפוי, יהיה זה משקיע מקומי או משקיע חוץ, לא יהיה מוכן להקים מפעל במדינה שאינה מאפשרת למעסיק להתאים את מבנה התעסוקה ואת רמת כוח האדם לתנאי השוק, שכן זהו מתכון בטוח להרס החברה ולאובדן ההשקעה.
אנו יכולים אף לחזור אחורה למשבר האנרגיה המפורסם שהיה בשנת 1973. מכל חברות הטקסטיל שעסקו מחומרי גלם סינטטיים שרדו רק שתיים. היו אלה שתי החברות שהתאימו את מבנה כוח האדם למצב החדש שנוצר. חברות ענק שניזונו ממענקים נדיבים מאוד מאוצר המדינה, כמו סיבי דימונה, פורצ'סטר ואחרות, פשטו את הרגל.
ההיסטוריה העסקית גדושה בדוגמאות כיצד חברות הגיעו למצב של פשיטת רגל מחמת עיקשות שלא להתאים את מבנה התעסוקה. בסופו של דבר, חוסר גמישות זה, נופל גם על כתפי מי שהשקיע את כספו וגם על ציבור העובדים. היחידים שנותרים ללא פגע הם רק ארגוני העובדים.
