המפלגות מנותקות
הם מנותקים.
ככל שהדבר נוגע להתייחסות אל המגזר העסקי והמשק בכללו, כל המפלגות המתמודדות היום על קולו של הבוחר מנותקות לחלוטין.
ככל שהדבר נוגע להתייחסות אל המגזר העסקי והמשק בכללו, כל המפלגות המתמודדות היום על קולו של הבוחר מנותקות לחלוטין.
אני קורא את המצעים בעניין רב ואינני מוצא שם התייחסות אמיתית לאופיו וכיווני התפתחותו של המגזר העסקי. ראשית לכל, נעדרת ההבנה הבסיסית שללא מגזר עסקי צומח, כל מה שרוצים לעשות במדינה הזו, מתוך הרבה כוונות טובות, אינו יכול להתממש. ללא מגזר עסקי צומח, לא תהיינה משכורות לחברי הכנסת ולא יהיו נסיעות שרים לחו"ל, כשצריך וכשלא צריך. לא ניתן יהיה גם להגיש את הסיוע הנחוץ כדי להוריד דרסטית את מחירי ההרשמה לגני הילדים.
האם מנהיגי המפלגות באמת סבורים שהכל ניתן להיעשות מבלי שיהיה מי שייצר את כל המשאבים להם זקוקה המדינה? כנראה שכן. כנראה שהם באמת סבורים כך, כי המגזר העסקי כמעט ונעלם ממצעיהן.
מאחר ואינני רוצה להיות מעורב במערכת הבחירות, חייב אני לדבר קצת בהכללה.
הם מדברים על עידוד התעשיה מחמת חשיבותה ליצירת מקומות עבודה במשק, אבל אף אחד מהם לא יודע באמת כמה מקומות עבודות ייצרה התעשייה בעשר השנים האחרונות. אין ספק שהתפתחות התעשיה הינה מרכיב חשוב ומרכזי בביסוס עמוד השדרה של המשק, אבל התעשיה כמעט ואינה מייצרת מקומות עבודה. על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2013, בעשר השנים האחרונות התעשיה הוסיפה לא יותר מ-35 אלף מקומות עבודה בעוד מגזר המסחר והשירותים הוסיף 525 אלף מקומות עבודה. פי 15.
החובה הראשונה בסדר הקדימויות בכל כלכלה היא יצירת מקומות עבודה; רק לאחר מכן צריך לעסוק בשיפור תנאי העבודה והגדלת ההכנסה הפנויה של המשפחה. אבל אינני מוצא במצעי המפלגות הנוכחיים את מגזר המסחר והשירותים, המהווה כיום 67% מהמגזר העסקי כולו ואחראי ל-70% מכלל מקומות העבודה במגזר העסקי. מגזר עסקי זה, שהוא בית היוצר של מקומות העבודה בישראל, כלל לא מצוי במצעי המפלגות. הם מדברים על היי-טק וחדשנות כאילו היו צעצועים מופלאים, ומתעלמים מליבת המשק.
בישראל כ-515 אלף בתי עסק, מתוכם 400 אלף עסקים שרמת הפדיון השנתי שלהם לא עולה על 1 מיליון ש"ח בשנה. מאחורי כל עסק ניצבת משפחה אחת או שתיים. הם אינם עובדים 45 שעות בשבוע אלא 60 ו-70 שעות עבודה בשבוע. הם סיכנו חיסכון של שנים ונטלו הלוואות בכדי לבנות עסק במדינה שלנו. ביחד הם אחראים ליצירת למעלה ממיליון מקומות עבודה.
אבל הם לא נמצאים במצעי המפלגות. זה לא כל כך אקזוטי לדבר עליהם. כ-40 אלף בתי עסק נסגרים מדי שנה, ונושאים במלוא התוצאות הקשות של הכישלון בהקמת עסק. אבל הם לא נמצאים במצעי המפלגות. לא אלה שמצליחים ולא אלה שנכשלים.
מפעם לפעם מציעות המפלגות לזרוק כמה פירורים לעידוד העסקים הקטנים והבינוניים, אבל הם לא מבינים שכל הפירורים האלה הם כאין וכאפס לעומת העול השוחק שכנסת ישראל יצרה במו ידיה ובהתלהבות רבה בשנים האחרונות; הטלת הכבדות ועוד הכבדות על המגזר העסקי, כפי שלא נעשה בשום מדינה בעולם המערבי: פגיעה בזכות הקניין, פגיעה ביכולת לעצב את מבנה התעסוקה על פי תנאי שוק משתנים ופליליזציה של תחום הניהול העסקי. בדיני העבודה למעלה מ-200 עבירות פליליות, בשלוש השנים האחרונות התווספו 60; בחוקי הגנת הסביבה 785 עבירות פליליות, בשלוש השנים האחרונות נוספו 80; לחוקי הגנת הצרכן 62 עבירות פליליות. המעסיק מצוי בסיכון גבוה יותר להיות מואשם בפלילים מאשר אלה המאיישים את ארגוני הפשע.
המדינה שואפת להגן על הסביבה אך מטילה את עיקר העומס על המגזר העסקי במקום לקבוע איזון הוגן בין היחיד, הרשות המקומית והמגזר העסקי. המדינה רוצה להגן על הצרכן ומכוח החוק נוטלת ממנו כל אחריות: אפשרות של הצרכן לבטל עסקה, גם אם הוא בחר את המוצר לפי ראות עיניו ובמוצר עצמו לא היה שום פגם או שום הטעייה. כמובן שלא חסרים גם שפע של חוקי עבודה. משנת 2000 ועד היום הוספו לא פחות מ-155 תיקוני חקיקה, וכולם בדרך של הכבדות נוספות על המעסיקים. באף אחד מן החוקים לא מצוין מה זכות המעסיק ומה חובות העובד.
כל ההכבדות כולן אינן מוטלות רק על חברות ענק. הן מוטלות מכוח החוק גם על אותם 400 אלף עסקים קטנים שהמחזור השנתי שלהם אינו עולה על 1 מיליון ש"ח בשנה.
מעבר לכל אלה, קיימת התעלמות מוחלטת מן העובדה הפשוטה שיש בכוחנו להגדיל את המשאבים העומדים לרשות המדינה, להגדיל את התוצר לנפש ולהגדיל גם את התוצר הלאומי הגולמי. הדרך הבטוחה והמהירה ביותר להגיע לתוספת משאבים זו נעוצה בהרחבת השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה. המגזר העסקי בישראל הוא חזק, דינאמי ויצירתי. הוא יכול לייצר הרבה מקומות עבודה, אם לא יכבידו ויפריעו לו כל הזמן.
לאחר שמציבים מטרה זו כיעד ברור ומרכזי, קל מאוד לדעת מה צריך לעשות: חזרה לתוכנית ויסקונסין, העלאת גיל הפרישה לפנסיה וחיזוק המאמצים לצירופם של חרדים ובני מיעוטים למעגל העבודה.
אבל כל מה שציינתי ברשימה צנועה זו אינו כלול במצעי המפלגות, מכיוון שראשי המפלגות לא לומדים את מבנה המשק, כיווני התפתחותו ואת הנעשה בו. הם פשוט מנותקים. הם חיים בדימויים מן העבר.
האם מנהיגי המפלגות באמת סבורים שהכל ניתן להיעשות מבלי שיהיה מי שייצר את כל המשאבים להם זקוקה המדינה? כנראה שכן. כנראה שהם באמת סבורים כך, כי המגזר העסקי כמעט ונעלם ממצעיהן.
מאחר ואינני רוצה להיות מעורב במערכת הבחירות, חייב אני לדבר קצת בהכללה.
הם מדברים על עידוד התעשיה מחמת חשיבותה ליצירת מקומות עבודה במשק, אבל אף אחד מהם לא יודע באמת כמה מקומות עבודות ייצרה התעשייה בעשר השנים האחרונות. אין ספק שהתפתחות התעשיה הינה מרכיב חשוב ומרכזי בביסוס עמוד השדרה של המשק, אבל התעשיה כמעט ואינה מייצרת מקומות עבודה. על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2013, בעשר השנים האחרונות התעשיה הוסיפה לא יותר מ-35 אלף מקומות עבודה בעוד מגזר המסחר והשירותים הוסיף 525 אלף מקומות עבודה. פי 15.
החובה הראשונה בסדר הקדימויות בכל כלכלה היא יצירת מקומות עבודה; רק לאחר מכן צריך לעסוק בשיפור תנאי העבודה והגדלת ההכנסה הפנויה של המשפחה. אבל אינני מוצא במצעי המפלגות הנוכחיים את מגזר המסחר והשירותים, המהווה כיום 67% מהמגזר העסקי כולו ואחראי ל-70% מכלל מקומות העבודה במגזר העסקי. מגזר עסקי זה, שהוא בית היוצר של מקומות העבודה בישראל, כלל לא מצוי במצעי המפלגות. הם מדברים על היי-טק וחדשנות כאילו היו צעצועים מופלאים, ומתעלמים מליבת המשק.
בישראל כ-515 אלף בתי עסק, מתוכם 400 אלף עסקים שרמת הפדיון השנתי שלהם לא עולה על 1 מיליון ש"ח בשנה. מאחורי כל עסק ניצבת משפחה אחת או שתיים. הם אינם עובדים 45 שעות בשבוע אלא 60 ו-70 שעות עבודה בשבוע. הם סיכנו חיסכון של שנים ונטלו הלוואות בכדי לבנות עסק במדינה שלנו. ביחד הם אחראים ליצירת למעלה ממיליון מקומות עבודה.
אבל הם לא נמצאים במצעי המפלגות. זה לא כל כך אקזוטי לדבר עליהם. כ-40 אלף בתי עסק נסגרים מדי שנה, ונושאים במלוא התוצאות הקשות של הכישלון בהקמת עסק. אבל הם לא נמצאים במצעי המפלגות. לא אלה שמצליחים ולא אלה שנכשלים.
מפעם לפעם מציעות המפלגות לזרוק כמה פירורים לעידוד העסקים הקטנים והבינוניים, אבל הם לא מבינים שכל הפירורים האלה הם כאין וכאפס לעומת העול השוחק שכנסת ישראל יצרה במו ידיה ובהתלהבות רבה בשנים האחרונות; הטלת הכבדות ועוד הכבדות על המגזר העסקי, כפי שלא נעשה בשום מדינה בעולם המערבי: פגיעה בזכות הקניין, פגיעה ביכולת לעצב את מבנה התעסוקה על פי תנאי שוק משתנים ופליליזציה של תחום הניהול העסקי. בדיני העבודה למעלה מ-200 עבירות פליליות, בשלוש השנים האחרונות התווספו 60; בחוקי הגנת הסביבה 785 עבירות פליליות, בשלוש השנים האחרונות נוספו 80; לחוקי הגנת הצרכן 62 עבירות פליליות. המעסיק מצוי בסיכון גבוה יותר להיות מואשם בפלילים מאשר אלה המאיישים את ארגוני הפשע.
המדינה שואפת להגן על הסביבה אך מטילה את עיקר העומס על המגזר העסקי במקום לקבוע איזון הוגן בין היחיד, הרשות המקומית והמגזר העסקי. המדינה רוצה להגן על הצרכן ומכוח החוק נוטלת ממנו כל אחריות: אפשרות של הצרכן לבטל עסקה, גם אם הוא בחר את המוצר לפי ראות עיניו ובמוצר עצמו לא היה שום פגם או שום הטעייה. כמובן שלא חסרים גם שפע של חוקי עבודה. משנת 2000 ועד היום הוספו לא פחות מ-155 תיקוני חקיקה, וכולם בדרך של הכבדות נוספות על המעסיקים. באף אחד מן החוקים לא מצוין מה זכות המעסיק ומה חובות העובד.
כל ההכבדות כולן אינן מוטלות רק על חברות ענק. הן מוטלות מכוח החוק גם על אותם 400 אלף עסקים קטנים שהמחזור השנתי שלהם אינו עולה על 1 מיליון ש"ח בשנה.
מעבר לכל אלה, קיימת התעלמות מוחלטת מן העובדה הפשוטה שיש בכוחנו להגדיל את המשאבים העומדים לרשות המדינה, להגדיל את התוצר לנפש ולהגדיל גם את התוצר הלאומי הגולמי. הדרך הבטוחה והמהירה ביותר להגיע לתוספת משאבים זו נעוצה בהרחבת השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה. המגזר העסקי בישראל הוא חזק, דינאמי ויצירתי. הוא יכול לייצר הרבה מקומות עבודה, אם לא יכבידו ויפריעו לו כל הזמן.
לאחר שמציבים מטרה זו כיעד ברור ומרכזי, קל מאוד לדעת מה צריך לעשות: חזרה לתוכנית ויסקונסין, העלאת גיל הפרישה לפנסיה וחיזוק המאמצים לצירופם של חרדים ובני מיעוטים למעגל העבודה.
אבל כל מה שציינתי ברשימה צנועה זו אינו כלול במצעי המפלגות, מכיוון שראשי המפלגות לא לומדים את מבנה המשק, כיווני התפתחותו ואת הנעשה בו. הם פשוט מנותקים. הם חיים בדימויים מן העבר.
מאמר דומה פורסם בגלובס ב- 11.2.15
