המצע החברתי של המפלגות - מאיפה יבוא הכסף?
המפלגות השונות שואפות במסגרת מערכת הבחירות להבטיח לציבור שירותים חברתיים טובים יותר, כמו שיפור במעמד הקשישים, סיוע לגני ילדים, וכן שירותי בריאות וחינוך טובים יותר. כולם בהחלט חיוניים ונחוצים, אולם מיד עולה השאלה מהיכן יגויסו המשאבים?
ברור כי בתקופת בחירות מפלגות לא תצענה להעלות את נטל המס. מלבד העובדה שהצעה כזו תרתיעה את הציבור - הרי שהעלאת מסים מורידה את רמת הצריכה של הציבור, פוגעת במוטיבציה לפתח ולבנות עסקים חדשים.
אם כך, איך יוצרים את המשאבים הנוספים לצורך השקעות טובות יותר בחברה? תוכניותיהן של מרבית המפלגות, ובמיוחד זו של המחנה הציוני שנפרשה בהרחבה, מוכיחות כי הן משופעות בהבטחות לטובת הציבור. ניתן לומר כי ההבטחות של המפלגות כולן מהוות מיפוי מלא וכולל של כל הבעיות המרכזיות איתן התמודדו הממשלות בעבר: הורדת יוקר המחיה; דיור בר השגה לצעירים; השבת המשק למסלול צמיחה מואץ; תחבורה ציבורית טובה יותר; חיזוק ביטחון החוץ ואף חיזוק ביטחון הפנים והמאבק בשחיתות במגזר הציבורי.
ההדגשים שונים. יש כאלה המתמקדות יותר בצד ביטחון המדינה ואחרות שעיקר מצען הוא במישור החברתי והכלכלי. אולם המכנה המשותף מציע לנו מדינה טובה יותר ושגשוג ופריחה אישית. ובשורה התחתונה, תמיד עוד כספים ועוד גידול בתקציב. אבל כשצריך להצביע מהם מקורות ההכנסה, המבוכה היא רבה. אין הן מצליחות בפועל להתמודד עם שאלה מרכזית זו, ובשל כך גם הבטחותיהן לשיפור המצב בחברה חסרות את מידת האמינות הדרושה שהן אכן תמומשנה.
קשה קצת להבין מדוע המפלגות נמנעות מהצגת פתרון האמת: גיבוש תוכנית אופרטיבית ברת מימוש המצביעה בבירור כיצד ניתן להשיג יעד זה של גידול במשאבים ללא שיועלה נטל המס; ובשפה פשוטה: העלאת התוצר לנפש והתוצר הלאומי שלנו.
במקום ללכת בדרך המלך ולהתבונן במשק כולו, שוב אנו שומעים על חדשנות ועוד חדשנות, מונחים מלהיבים אך נעדרי ראייה משקית כוללת. גידול התוצר הלאומי הוא בר השגה אם נגדיל את השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה כמהלך מרכזי. שיעור האבטלה בישראל הוא 6.3%, רמה שהיא נמוכה יותר מממוצע ה־OECD העומד על 8.1%. אולם אסור שנתון זה יטעה. שיעור העבודה נמדד מול דורשי העבודה, ואם דורשי העבודה מעטים אף שיעור האבטלה יורד. החשוב הוא שיעור ההשתתפות בכוח העבודה שהוא בישראל 71.60% - כמעט שווה לממוצע ה־OECD, שעומד על 71.10%. אלא שאצלנו גם המשרתים בצה"ל כלולים בכוח העבודה.
כאשר בנימין נתניהו כיהן כשר האוצר, הונהגה תוכנית ויסקונסין המצוינת, אשר שילבה במעגל העבודה אותו חלק מהציבור שפיתח אורח חיים כרוני של אי־עבודה. אולם תוכנית זו היא בוטלה מחמת תפיסה סוציאליסטית פסולה שהשתלטה אז על כנסת ישראל, וחייבים להחיותה מחדש. כמו כן, ביכולתנו גם להעלות את גיל הפנסיה, לרמות סבירות המתחשבות בהתקדמות הרפואה, במצבם הבריאותי של מרבית התושבים, ובעלייה בתוחלת החיים.
העלאת התוצר לנפש לרמה הממוצעת של מדינות ה־OECD תוסיף לתוצר הלאומי שלנו 45 מיליארד ש"ח. במונחי מסים, זה קרוב ל־10 מיליארד ש"ח; יעד מרכזי זה, שהוא בר השגה, חסר במצעי המפלגות.
אם כך, איך יוצרים את המשאבים הנוספים לצורך השקעות טובות יותר בחברה? תוכניותיהן של מרבית המפלגות, ובמיוחד זו של המחנה הציוני שנפרשה בהרחבה, מוכיחות כי הן משופעות בהבטחות לטובת הציבור. ניתן לומר כי ההבטחות של המפלגות כולן מהוות מיפוי מלא וכולל של כל הבעיות המרכזיות איתן התמודדו הממשלות בעבר: הורדת יוקר המחיה; דיור בר השגה לצעירים; השבת המשק למסלול צמיחה מואץ; תחבורה ציבורית טובה יותר; חיזוק ביטחון החוץ ואף חיזוק ביטחון הפנים והמאבק בשחיתות במגזר הציבורי.
ההדגשים שונים. יש כאלה המתמקדות יותר בצד ביטחון המדינה ואחרות שעיקר מצען הוא במישור החברתי והכלכלי. אולם המכנה המשותף מציע לנו מדינה טובה יותר ושגשוג ופריחה אישית. ובשורה התחתונה, תמיד עוד כספים ועוד גידול בתקציב. אבל כשצריך להצביע מהם מקורות ההכנסה, המבוכה היא רבה. אין הן מצליחות בפועל להתמודד עם שאלה מרכזית זו, ובשל כך גם הבטחותיהן לשיפור המצב בחברה חסרות את מידת האמינות הדרושה שהן אכן תמומשנה.
קשה קצת להבין מדוע המפלגות נמנעות מהצגת פתרון האמת: גיבוש תוכנית אופרטיבית ברת מימוש המצביעה בבירור כיצד ניתן להשיג יעד זה של גידול במשאבים ללא שיועלה נטל המס; ובשפה פשוטה: העלאת התוצר לנפש והתוצר הלאומי שלנו.
במקום ללכת בדרך המלך ולהתבונן במשק כולו, שוב אנו שומעים על חדשנות ועוד חדשנות, מונחים מלהיבים אך נעדרי ראייה משקית כוללת. גידול התוצר הלאומי הוא בר השגה אם נגדיל את השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה כמהלך מרכזי. שיעור האבטלה בישראל הוא 6.3%, רמה שהיא נמוכה יותר מממוצע ה־OECD העומד על 8.1%. אולם אסור שנתון זה יטעה. שיעור העבודה נמדד מול דורשי העבודה, ואם דורשי העבודה מעטים אף שיעור האבטלה יורד. החשוב הוא שיעור ההשתתפות בכוח העבודה שהוא בישראל 71.60% - כמעט שווה לממוצע ה־OECD, שעומד על 71.10%. אלא שאצלנו גם המשרתים בצה"ל כלולים בכוח העבודה.
כאשר בנימין נתניהו כיהן כשר האוצר, הונהגה תוכנית ויסקונסין המצוינת, אשר שילבה במעגל העבודה אותו חלק מהציבור שפיתח אורח חיים כרוני של אי־עבודה. אולם תוכנית זו היא בוטלה מחמת תפיסה סוציאליסטית פסולה שהשתלטה אז על כנסת ישראל, וחייבים להחיותה מחדש. כמו כן, ביכולתנו גם להעלות את גיל הפנסיה, לרמות סבירות המתחשבות בהתקדמות הרפואה, במצבם הבריאותי של מרבית התושבים, ובעלייה בתוחלת החיים.
העלאת התוצר לנפש לרמה הממוצעת של מדינות ה־OECD תוסיף לתוצר הלאומי שלנו 45 מיליארד ש"ח. במונחי מסים, זה קרוב ל־10 מיליארד ש"ח; יעד מרכזי זה, שהוא בר השגה, חסר במצעי המפלגות.
