להעלות את גיל הפרישה עם שני סייגים
על פי הפרסום האחרון באקונומיסט, מספר האנשים בני 65 ומעלה צפוי להכפיל את עצמו בתוך 25 שנה: כיום יש בעולם כולו 600 מיליון איש בגיל 65 ומעלה. בשנת 2035 יהיו בעולם יותר מ-1.1 מיליארד איש שהם בני 65 ומעלה, 13% מכלל האוכלוסייה. מול הזדקנות האוכלוסייה מתרחש אף הליך של מיעוט גידול האוכלוסייה וצמצום במספר הלידות החדשות. נתונים גלובאליים אלה נכונים פחות או יותר גם באשר לישראל. אולי לא ברמת גידול האוכלוסייה אבל כן באשר לנתוני אריכות הימים שהגדילו משמעותית את חלקה של האוכלוסייה המזדקנת בתוך כלל האוכלוסייה.
נושא זה אינו חדש. מזה זמן מדברים רבות על עליית תוחלת החיים והצורך לחשב מחדש את גיל הפנסיה בישראל, שכיום הוא 67 שנה לגבר ו-62 שנה לאישה. המשמעות היא שגבר יכול להחליט שהוא מפסיק את עבודתו בגיל 67 והמעסיק אף הוא יכול לכפות עליו הפסקת עבודתו בגיל זה, מבלי שזה יחשב להתפטרות מרצון או לפיטורים. כמובן שכל הזכויות אותן צבר העובד, כולל זכויותיו עקב הפרישה, נשמרות לו. שונה המצב באשר לנשים. הן יכולות להמשיך ולעבוד עד גיל 67 מבלי שהמעסיק יוכל לכפות עליהן הפסקת עבודה, אולם ניתנת להן הבחירה מגיל 62 ומעלה לפרוש מרצונן בכל עת עד גיל 67.
ניסיונות להעלות את גיל הפרישה לנשים נכשלו עקב לחצים של ארגוני נשים או גורמים אחרים שסברו שאין זה הוגן להעלות את גיל הפרישה הכפוי לנשים.
לנתונים אלה של גיל הפרישה הכפוי או הרצוני בישראל, השפעה מרחיקת לכת ורחבת ממדים על יכולת המוסדות לעמוד בחובותיהם בעתיד לתשלומי פנסיה לזכאים.
אולם את שאלת גיל הפרישה אסור לבחון רק על רקע ההשפעות שתהיינה לכך על יכולתן של קרנות הפנסיה או המדינה לעמוד בהתחייבות הפנסיה הצוברת או הפנסיה התקציבית. מצב שבו מוסדות הפנסיה כולם, כולל המדינה, לא יוכלו לעמוד בהתחייבויות לתשלומי התמלוגים הוא לא מצב שיפגע במדינה או בקרנות הפנסיה. אם נגיע לנקודת הזמן שבה הם לא יוכלו לעמוד בהתחייבויות, יעשה שינוי בחוק, ומי שיפגע יהיו הזכאים כולם. מסיבה זו אסור לראות את נושא גיל הפנסיה רק בראיה של זכויות הפרט היום אלא גם בראיה של התוצאות שתהיינה על כך בעתיד על הפרט עצמו.
וישנו עוד שיקול שהוא כבד משקל בראיה הלאומית הכוללת, וזהו שיעור השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה. על פני עשרות בשנים נחשבה מדינת ישראל למדינה שבה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה היה נמוך משמעותית בהשוואה לארצות המערב. אולם נתון זה שונה לאחרונה עקב קביעת שיטת מדידה שונה. כיום ממוצע שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בארצות ה-OECD הוא 70.9%, ובישראל, והנה ההפתעה הגדולה, הוא עומד על 71.5%, וזאת בשל החלטת מוסדות ה-OECD לצרף לכוח העבודה של ישראל גם את אלה המשרתים בכוחות הביטחון. הם אמנם לא עובדים במגזר האזרחי, אבל הם בטח עובדים ויתכן ועבודתם אפילו חשובה יותר. על כן היה מוצדק לחלוטין לכלול אותם במניין מספר העובדים במדינה.
אולם אסור לנו לראות בכך הישג. דווקא על שום שמספר המשרתים בכוחות הביטחון הוא גדול והם אינם חלק מהמגזר האזרחי, חשוב לנו למצות את כוח העבודה הקיים במגזר האזרחי, ואחת הדרכים הבדוקות היא העלאת גיל הפרישה. מדובר בשכבה רחבה באוכלוסיה שצברה הרבה ידע וניסיון, נשים וגברים הרוצים להמשיך ולעבוד ואשר נשללת מהם אפשרות זו.
אני מציע להעמיד את גיל הפרישה ברמה שווה לגבר ולאישה על 70 שנה, אולם עם שני סייגים: להוציא מכלל זאת אלה שעובדים במקצועות פיזיים שוחקים, וכן לאפשר לנשים, על פי בחירתן, לפרוש מגיל 65 ומעלה. אם תעדפנה, תוכלנה כמובן להמשיך ולעבוד עד גיל 70. מהלך כזה יסייע לנו מאוד לעמוד בהתחייבויות של הקרנות והמדינה לגמלאים בעתיד, וגם יעלה את התוצר הלאומי, שבחלקו הוא תוצאה ישירה של שיעור השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה.
ניסיונות להעלות את גיל הפרישה לנשים נכשלו עקב לחצים של ארגוני נשים או גורמים אחרים שסברו שאין זה הוגן להעלות את גיל הפרישה הכפוי לנשים.
לנתונים אלה של גיל הפרישה הכפוי או הרצוני בישראל, השפעה מרחיקת לכת ורחבת ממדים על יכולת המוסדות לעמוד בחובותיהם בעתיד לתשלומי פנסיה לזכאים.
אולם את שאלת גיל הפרישה אסור לבחון רק על רקע ההשפעות שתהיינה לכך על יכולתן של קרנות הפנסיה או המדינה לעמוד בהתחייבות הפנסיה הצוברת או הפנסיה התקציבית. מצב שבו מוסדות הפנסיה כולם, כולל המדינה, לא יוכלו לעמוד בהתחייבויות לתשלומי התמלוגים הוא לא מצב שיפגע במדינה או בקרנות הפנסיה. אם נגיע לנקודת הזמן שבה הם לא יוכלו לעמוד בהתחייבויות, יעשה שינוי בחוק, ומי שיפגע יהיו הזכאים כולם. מסיבה זו אסור לראות את נושא גיל הפנסיה רק בראיה של זכויות הפרט היום אלא גם בראיה של התוצאות שתהיינה על כך בעתיד על הפרט עצמו.
וישנו עוד שיקול שהוא כבד משקל בראיה הלאומית הכוללת, וזהו שיעור השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה. על פני עשרות בשנים נחשבה מדינת ישראל למדינה שבה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה היה נמוך משמעותית בהשוואה לארצות המערב. אולם נתון זה שונה לאחרונה עקב קביעת שיטת מדידה שונה. כיום ממוצע שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בארצות ה-OECD הוא 70.9%, ובישראל, והנה ההפתעה הגדולה, הוא עומד על 71.5%, וזאת בשל החלטת מוסדות ה-OECD לצרף לכוח העבודה של ישראל גם את אלה המשרתים בכוחות הביטחון. הם אמנם לא עובדים במגזר האזרחי, אבל הם בטח עובדים ויתכן ועבודתם אפילו חשובה יותר. על כן היה מוצדק לחלוטין לכלול אותם במניין מספר העובדים במדינה.
אולם אסור לנו לראות בכך הישג. דווקא על שום שמספר המשרתים בכוחות הביטחון הוא גדול והם אינם חלק מהמגזר האזרחי, חשוב לנו למצות את כוח העבודה הקיים במגזר האזרחי, ואחת הדרכים הבדוקות היא העלאת גיל הפרישה. מדובר בשכבה רחבה באוכלוסיה שצברה הרבה ידע וניסיון, נשים וגברים הרוצים להמשיך ולעבוד ואשר נשללת מהם אפשרות זו.
אני מציע להעמיד את גיל הפרישה ברמה שווה לגבר ולאישה על 70 שנה, אולם עם שני סייגים: להוציא מכלל זאת אלה שעובדים במקצועות פיזיים שוחקים, וכן לאפשר לנשים, על פי בחירתן, לפרוש מגיל 65 ומעלה. אם תעדפנה, תוכלנה כמובן להמשיך ולעבוד עד גיל 70. מהלך כזה יסייע לנו מאוד לעמוד בהתחייבויות של הקרנות והמדינה לגמלאים בעתיד, וגם יעלה את התוצר הלאומי, שבחלקו הוא תוצאה ישירה של שיעור השתתפות האוכלוסיה בכוח העבודה.
