כישלון הורדת יוקר המחיה בישראל - חומות מכס דרקוניות ואנכרוניסטיות

הוקמו ועדות עם הרבה כוונות טובות: ועדה ברשות מנכ"ל משרד הכלכלה לשעבר ולאחרונה ועדה בראשות מנכ"לית משרד האוצר כיום, וכמובן גם ועדת שרים מיוחדת לטיפול בהורדת יוקר המחיה בראשות שר הכלכלה. המאפיין את המוטיבציה של השרים בהקמת הוועדות, המורכבות מהפקידות הגבוהה, הוא ניסיון של ההליכה בדרך הנוחה. במקום לקבל בעצמם את ההחלטות שהם מצווים לקבל בתוקף אחריותם, הם מעבירים נושאים שנראים להם סבוכים לוועדות בין משרדיות, המקדישות מאות ואולי אלפי שעות עבודה, מתוך רצון טוב והרבה מוטיבציה לפתרון בעיות שוק סבוכות אליהן לא צריך להיכנס כלל. התוצאות שאנו מקבלים בדרך כלל הן סבך של המלצות ביורוקרטיות לאחר תקופת עבודה ממושכת, הנעדרות תפיסה בסיסית נכונה; ואשר עד היום הוכח שלא תרמו להורדת יוקר המחיה ואף לא של מחירי המזון בישראל.
 
אם נבחן את ההמלצות שהתגבשו לאחרונה על ידי ועדת אנדורן, נראה שוב שילוב שהוא בעיקרו תקיפת הייצור המקומי, על שליטתו הריכוזית על תחום המזון בישראל, כאילו הדרך היחידה להורדת המחירים נעוצה כולה בשבירת ריכוזיות הייצור הקיימת בשוק המקומי.
 
תנובה, שעל ברכיה התחנכנו בעבר, ושמוצרי החלב שלה היו פעם תפארת המזון הזול והעממי, הפכה להיות האויב. מעלים אף אפשרות של פירוק תנובה או הגבלת ענפי המזון בהם היא פועלת, כאילו תנובה היא האשמה על כך שהפכה להיות הצלחה עסקית. בכך אנחנו גם משדרים לעולם כולו שישראל לא מאמינה באמת בעקרונות של שוק חופשי, וכאילו מותר לנו להפקיע נכסים על מנת להשיג מטרות נכונות, אבל בדרך הלא נכונה.
 
בתוך זאת, חוזרים לשיטה הפסולה של שיטת המכסות כדי להוזיל את מוצרי החלב, למרות שאנו כבר למודי ניסיון ויודעים שגם שיטת המכסות וגם שיטת הפיקוח על המחירים לא יצמיחו תועלת אמיתית.
 
מדוע הדשדוש המתמיד הזה בבוץ של הורדת מחירי המזון בישראל? כבר שנים שאנו קוראים באמצעי התקשורת על רמת מחירי המזון הגבוהה יותר בישראל לעומת העולם הגדול, למרות שכולם מבינים שהפחתת מחירי המזון זהו אחד היעדים החשובים ברמה הלאומית, בהתחשב באוכלוסיה דלת האמצעים שיש בישראל.
 
במקום לנסות ולהרוס חברות מקומיות, שמותר להן להצליח עסקית רק כשהן פועלות בתנאי שוק קיימים, מוטב שנאמץ גישה פשוטה ברמה הערכית, שיש לה גם משמעות כלכלית: אין להטיל מס על מוצרי מזון. לשם פישוט הגישה, נוציא ממסגרת דיון זה את שאלת הפטור ממע"מ על צריכת מוצרי מזון.
 
הבה נתבונן לרגע בשיעורי המכס על ייבוא מוצרי מזון לישראל. בשיחות שהיו לי עם אישים שונים המצויים בענייני כלכלה, איש מהם לא היה מסוגל אפילו להתקרב בהערכתו לשיעורי מכס אלה. לשם דוגמה: המכס על בשר בקר טרי או צנון הוא 190%; על בשר של עופות לא יותר מ-170%; על אבקת חלב בעלת תכולת שומן לפי משקל מעל 1.5%המכס הוא 212%; על חמאה 140%; על בצל טרי או צנון לא יותר מ-298%; על שום טרי או צנון לא יותר מ-340%; ועל שימורי טונה 12% + 3.51 ש"ח לק"ג.
 
מדובר בשיעורי מכס מטורפים. איך אפשר להעלות על הדעת שעל יבוא מזון מותר להציב חומות מכס כה גבוהות? וזאת מחמת גישה אנכרוניסטית ומעוותת, אשר טרם הצלחנו להשתחרר מכבליה. חשפנו כמעט את כל התעשיה לתחרות בפני יבוא מתחרה, וזה אחד מסיפורי ההצלחה של ישראל. יש לנו כיום עודף במאזן סחר החוץ, אבל אנחנו מסרבים בעקשנות להבין שאנו צריכים לחשוף לתחרות גם את יבוא מוצרי המזון וגם את הגידולים החקלאיים.
 
אם נגיע למסקנה כי חייבים לתמוך בחקלאות, הדרך היא מתן הסובסידיה במקום חומות המכס הדרקוניות, שכן חומות המכס הדרקוניות הינן הטלת מס על צריכת מזון על ידי כלל הציבור בישראל.
 
בזמנו, התנהל דיון ממושך על הורדת המכס על יבוא קופסאות שימורי טונה לישראל, מוצר מזון מאוד מזין, זול ועממי, ואכן, הוחלט על ביצוע הפחתה הדרגתית. קודם ההפחתה, מחירן של 4 קופסאות שימורים נע בין 24.90 – 29.90 ש"ח. כיום, לאחר הפחתת המכס, המחיר נע בין 19.90 – 24.90 ש"ח (נתונים שלוקטו בלשכת המסחר). הפחתת מכסים מורידה את המחיר לצרכן והפחתת מכסים דרסטית מולידה תחרות אמת. כשהייצור המקומי לא נחשף לתחרות בפני הייבוא אין תחרות אמת. במקום שנחפש איך להתערב בכושר התחרות רק של הייצור המקומי, מוטב ונחשוף את כל הייצור המקומי לתחרות משוכללת ומלאה בפני יבוא של מוצרי מזון.
 
כדי להבין את התפיסה המעוותת שעדיין שוררת במשרדי הכלכלה, צריך רק לעיין בחוק תכנון משק החלב שתוקן לאחרונה בשנת 2011. ההגדרות הבסיסיות דנות בהגדרתם של "חומרי גלם חלביים, חלב במכסה, חלב בקר במכסה, חלב גולמי, חלב לצריכה עצמית, חלב עודף ומוצר חלב מוגדר כמוצר ש-50% או יותר ממשקלו נובע על בסיס חומר יבש, נובע מחלבון, שומן, לקטוז או מינרליים שמקורם בחלב, ואינו חומרי גלם חלביים". ממש נהדר. קשה למצוא הגדרה  סבוכה יותר לחלב ומוצריו. נראה כי חשיבה אנליטית רבה הושקעה בהגדרה מורכבת ומפותלת זו.
 
החוק עצמו בסעיף 3 קובע חד וחלק כי "שיווק חלב ומוצרי חלב בישראל יהיה מייצור מקומי בלבד או מייבוא שהותר על ידי שר הכלכלה, בהתייעצות עם שר החקלאות". מכאן ניתן להקיש על הכל: הגנה מוחלטת על הייצור המקומי והחלטות של פקידות משרדים מתי לחלק מכסות מאזנות.
 
דרך המלך היתה והינה אחת ויחידה: לא הקמת נדבכים ביורוקרטים נוספים של פיקוח מחירים, ולא יצירת נדבכים נוספים של שיטת הייבוא על פי מכסות, ולא הקמת וועדות נוספות שתעבודנה שנים, אלא החלטת הממשלה כולה לביטול מוחלט של כל המכסים המוטלים על יבוא מוצרי מזון בישראל. גישה כזו חייבת לנבוע מראיה נכונה של האינטרס הציבורי הכולל. אסור שיוטל מס על כל מוצרי המזון. ברור לכל שמהלך כזה צריך להיעשות הדרגתית, ולתת לתעשייה המקומית הזדמנות של כשנתיים-שלוש להיערך בהתאם. צעד כאמור גם יתרום להתייעלות התעשייה המקומית והוא שיבטיח הפחתת מחירי המזון בישראל.

מאמר דומה פורסם בגלובס.