משלמים על חגיגות השכר במגזר הציבורי

מול העלאה מאסיבית זו בנטל המס, אשר יש בהחלט מקום לפקפק האם היא אכן תביא לגידול בהכנסות המדינה, ניתן היה להניח שרשויות המדינה יחדלו מהמאמץ להמשיך ולהעלות את נטל המס על המגזר העסקי. אולם הנחה זו שגויה. הן מצאו דרך פתלתלה וחמקמקה להמשיך ולהעלות את נטל המס ללא שקיפות, ללא תיקוני חוק וללא בקרה של ועדות הכנסת, וזאת, כמובן, דרך צינור מס הארנונה.
 
על מנת שיובן לעומק חוסר ההגינות של השימוש בצינור זה, נתחיל עם ההודעה אותה קיבלו כל העסקים ותושבי העיר תל-אביב לאחרונה. בהודעה זו נאמר: "הוחלט על תוספת חיוב ריאלית בשיעור של 1.3% לכל הנכסים בתחום השיפוט של העיר..." צוין שתוספת זו מחייבת אישור של השרים (הכוונה לשרי הפנים והאוצר), ועוד צוין באותיות זעירות לב לבה של הבעיה- כי התוספת שטרם אושרה "הינה בנוסף לשיעור העדכון של 3.66% לפי חוק ההסדרים". דווקא אותו נתון של 3.66% שהופיע באותיות זעירות ראוי שניתן לו תשומת לב מיוחדת.
 
העדכון האוטומטי של מס הארנונה נעשה מחציתו על-פי עליית מדד יוקר המחיה ומחציתו על-פי עליית מדד השכר במגזר הציבורי. בעוד שעליית מדד המחירים לצרכן הצדיקה לשנת 2014 העלאה של מס הארנונה בשיעור של 1.34%, מדד השכר הציבורי עלה ב-5.39%. זוהי עליה פראית, ואין היא נובעת רק מעליות שכר שגרתיות במגזר הציבורי או מעליית השכר ברשויות המקומיות, אלא נובעת, בחלקה הגדול, מחריגות וחגיגות השכר במגזר הציבורי- אותם סכומים פנטסטיים שאנו קוראים עליהם מדי שנה בדו"ח הממונה על השכר במשרד האוצר, או עם קריסת גוף ציבורי גדול כמו בית החולים הדסה.
 
משרד האוצר לא עשה עד היום פעולה ממשית על מנת לבלום את חריגות השכר הללו. לא הונהגו שיטות פיקוח אפקטיביות. משרד האוצר רק מדווח בתחום זה על העוולות הנעשות על חשבון הציבור, מבלי להאבק בהן. פעם אושר לרשויות המקומיות להעלות את מס הארנונה בשיעור של 80% מהשינוי במדד המשולב. כיום, אין יותר מדד התייעלות ושיעור ההעלאה הוא 100% משיעור המדד המשולב. כאשר השכר במגזר הציבורי עולה כתוצאה מחריגות השכר, הדבר מתורגם ישירות כהעלאה במס הארנונה לכל המגזר העסקי ומשקי הבית. האם אפשר לחשוב על דבר הזוי, מעוות וחסר הגינות יותר ממנגנון מובנה זה? הם מתפרעים, נוטלים מיליונים, וכלל הציבור משלם מס גבוה יותר.
 
אבל בתוך ההעלאה הכלל ארצית של 3.66% טמונה גם העלאה נוספת של 0.3%. האוצר לווה 450 מיליון ש"ח מהרשויות המקומיות ובתמורה אפשר להם להעלות את נטל המס. שיעור העלאה של 3.66% הוא מעוות, לא מוצדק ואף לא נועד לכסות תוספת הוצאות ריאליות של הרשויות. ובכל זאת, עיריית תל-אביב אינה מסתפקת בכך, אלא גם רוצה להוסיף 1.3%, הווי אומר, שיעור העלאה כללי של מס הארנונה ב-2014 ב-5%. ואל נשכח כי חודש קודם לכן אף הוטלה אגרת שמירה.
 
מאיפה יש לעיריית תל אביב את העוז לבקש אישור להעלאה חריגה נוספת? התשובה לכך היא פשוטה: משרדי הפנים והאוצר, ללא שקיפות נאותה, הפכו את מה שאמור היה להיות אישור חריג לשיטפון. לא פחות מ-70 אישורים חריגים בשיעורים של בין 4% ל-20% ניתנו ב-2012 (זאת באשמת משרדי הפנים והאוצר בתקופה שקדמה לכינון הממשלה הנוכחית). אבל גם בשנת 2013 ניתנו 50 אישורים חריגים. בתוך זאת, 42 רשויות מקומיות קיבלו אישורים חריגים גם ב-2012 וגם ב-2013.
 
הגענו לתוצאה אבסורדית. בעוד שממשלת ישראל רוצה להוריד את יוקר המחיה ואת יוקר הדיור, היא עושה בדיוק ההפך. במקום שיעשה מאמץ עליון ברשויות להתייעל ולהפסיק את הבזבוזים כפי שמשתקף בדו"ח מבקר המדינה האחרון, מאשרים להן להמשיך ולהעלות את נטל מס הארנונה בניגוד לתכלית המרכזית של החוק. במקום שהאישור החריג ינתן במשורה ובמקרים שהם באמת יוצאי דופן, הוא הופך להיות לנורמה.
כך הפכנו את מס הארנונה לאחד מהמעוותים והבלתי הוגנים במדינת ישראל.
 
שר הפנים עשה לאחרונה פעולה חיובית של שינוי מועדים כדי להבטיח שבחודש דצמבר של השנה הקודמת כבר יהיה ברור לרשויות מהו שיעור ההעלאה, כולל כל האישורים החריגים. כל זאת על מנת למנוע חיובי מס רטרואקטיביים במהלך שנת המס. אבל בשינוי המועדים אין די. יש לעקור את מדד השכר במגזר הציבורי מנוסחת ההתאמה של מס הארנונה, ויש להחזיר את מנגנון האישורים החריגים למתכונתו הטבעית, והאחריות על כך מוטלת במידה שווה על שר הפנים ושר האוצר.
 
אסור ששר האוצר יחתום אוטומטית על אישור חריג המומלץ על-ידי משרד הפנים, שכן האחריות שלו לעלייה במדד יוקר הדיור בישראל היא לא פחותה מאחריותו של שר הפנים.

מאמר דומה פורסם בגלובס.