היי-טק בהשוואה לעסקים קטנים וזעירים

שלושת המאמרים הללו עוסקים בהתפתחויות אשר השפעתם על המבנה החברתי והכלכלי בארה"ב רבה מאוד.
 
עסקים עוזבים את קליפורניה ויש להם סיבה טובה לכך: עודף ביורוקרטיה, עודף רגולציה, עומס חוקי עבודה, מסים גבוהים ועומס תביעות משפטיות כנגד מעסיקים הממררות את חייהם.
 
מנגד, בתוך השממה ההולכת ונוצרת פורח אי קטן- עמק הסיליקון של ההיי-טק המשתרע בין סן-פרנסיסקו לסן-חוזה. שם צעירים הופכים למיליונרים או מיליארדרים וכובשים הן את הדמיון והן את מוקדי הכוח בעולם.
 
רחוק מקליפורניה, בצד המזרחי של יבשת ארה"ב, מתפתחים שינויים חדים בדפוסי הקניה. ריכוז כוח קניה עצום בידי אוכלוסיה עשירה מאוד וצמצום כוח הקניה ברוחב מעמד הביניים. במקום Loehmann's הזולה, שפשטה את הרגל, נפתחת Barneys, שהיא חנות יוקרה המכוונת אל אלה שידם משגת לשלם הרבה כסף עבור מוצרים יוקרתיים.
 
ישנו מתאם בין שני תהליכים אלה. הם אינם מקריים. הם נעוצים גם במדיניות כלכלית לאומית המעריצה את הישגי ההיי-טק והנוטשת את התשתית העסקית והחברתית.
 
תהליכים אלה מתרחשים היום גם בישראל וכדאי מאוד שמעצבי המדיניות הכלכלית אצלנו ישקיעו מעט תשומת לב למתרחש היום בקליפורניה וברחבי ארה"ב. אף אצלנו מובלת מדיניות כלכלית שגויה הנעוצה בחוסר הבנה בסיסי של קברניטי המשק במבנה המשק והכלכלה, וגם מיומרה אישית. קברניטי המשק מתרפקים על הישגיי ההיי-טק המופלאים, מתחככים עם אנשיו הבולטים, נדבקים בעפר הכוכבים, כאשר גם תחושת הגדלות האישית שלהם מתנפחת. כתוצאה מתפיסת עולם זו, הם גם בונים מדיניות כלכלית סלקטיבית, הזונחת את רוחב המגזר העסקי ומזדהה כמעט טוטאלית ובאופן אליטיסטי עם חברות היי-טק ועם ענקי התעשייה המצליחים.  
 
אין ספק כי היצוא התעשייתי והישגי ההיי-טק חשובים מאוד למדינה. היצוא התעשייתי הכרחי לביסוס המאזן המסחרי ומאזן התשלומים של ישראל וההיי-טק מייצר הכנסות משמעותיות. אולם אם ניצור כלכלה לאומית המבוססת בעיקר על חברות ענק יצואניות ועל תעשיית ההיי-טק, נתדרדר מהר מאוד לשואה כלכלית וחברתית. חיזוקן של כמה חברות ענק מצליחות או של תעשיית ההיי-טק אינה הדרך לבניית כלכלה לאומית מצליחה. איש לא מטיל ספק בחשיבותם, אך אין לראות בהם את חזות הכל ואין להזרים אליהם את עיקר משאבי המדינה, שנועדו לתמוך בכלכלה, כפי שהדבר נעשה היום.
 
בכל כלכלה לאומית, החשוב ביותר הוא יצירת מקומות עבודה ולא עושר למעטים ודלות לרבים. בסוף שנת 2012 היו בישראל 2,182,000 מועסקים, שכירים ועצמאים. בתוך זאת, התעשייה תרמה 425 אלף מקומות עבודה ותעשיית היי-טק תרמה לא יותר מ-260 אלף מקומות עבודה. לעומת זאת, מגזר המסחר והשירותים יצר 1,469,000 מקומות עבודה. בתוך מגזר המסחר והשירותים מצויים כל העסקים שאנו רואים אותם כל יום בשגרת חיינו, אבל לאמתו של דבר לא רואים אותם ממש בשיקולי מדיניות המאקרו-כלכלית. אותם אנו לא מעדיפים. עליהם לא מתרפקים, אבל הם אלה המייצרים את עיקר מקומות העבודה והם גם עמוד השדרה של מעמד הביניים.
 
מתוך 505 אלף עסקים בישראל, 391 אלף עסקים הם כאלה שמחזור העסקים שלהם אינו עולה על מיליון ש"ח בשנה. מכל עסק כזה מתפרנסת משפחה אחת או שתיים. הם לא עובדים 43 שעות בשבוע. כדי לשרוד הם עובדים 50, 60 ואפילו 70 שעות בשבוע. הם קרויים העסקים הזעירים והקטנים; הם זוכים בהרבה מס שפתיים, אך  באפס הטבות מס. הם גם אלה המממנים את הטבות המס לחברות הענק; להם מותר למרר את החיים ברגולציה, ביורוקרטיה וביקורים תכופים של קלגסי רשויות המדינה. הם אלה אליהם מתייחסים עובדי המדינה כאילו עושים להם טובה שמאפשרים להם לחיות.
 
ואכן, מדיניות סלקטיבית אליטיסטית זו מתחילה לתת אותותיה. בשנת 2013 נסגרו 41,000 עסקים, עליית מדרגה משמעותית לעומת שנות העבר ונפתחו 45,000 עסקים ירידת מדרגה משמעותית לעומת שנות העבר.
 
בעוד קובעי המדיניות מתרפקים על נתוני המאקרו והערצת ההיי-טק וענקי התעשייה, אל נתפלא אם ההליכים המתרחשים היום בקליפורניה יתעצמו אף בישראל.

מאמר דומה פורסם בדה מרקר.