הרשויות חוגגות על חשבון העסקים

מאז ומתמיד היה קיים מתח בין הרשויות המקומיות ובין הציבור הרחב והמגזר העסקי, בכל הקשור לחשבונות הארנונה שהונחתו לאורך השנים על פתחם של משקי הבית ובעלי העסקים.

באופן מובנה ומחמת סיבות רבות, הרשויות המקומיות שאפו תמיד לפתור את הבעיות התקציביות בצד ההכנסה, לגבות כמה שיותר ארנונה ממשקי הבית ומהמגזר העסקי, ולעשות כמה שפחות מאמצים בכיוון של התייעלות וחיסכון. כמובן שהיה להן נוח יותר להגדיל את ארנונת העסקים מאשר את הארנונה לכלל משקי הבית, שכן המסה של ציבור המצביעים הינה בעיקרה ממשקי הבית.

בשנת 1992 התעוררו משרד האוצר וממשלת ישראל והגיעו למסקנה כי יש לחסום את השליטה המוחלטת שהיתה לרשויות המקומיות בקביעת גובה מס הארנונה. בחוק ההסדרים במשק המדינה באותה שנה נקבע כי השרים יקבעו סכומי מינימום וסכומי מקסימום בתקנות כל אחד מסוגי הנכסים. מאוחר יותר נקבע, שהעלאת ארנונה תבוצע רק על-פי שילוב 80% מעליית המדד הכללי והשכר במגזר הציבורי, כאשר זהו הביטוי למדד ההתייעלות.

אלא שבמסגרת אותו חוק נקבע גם שרשות מקומית כלשהי תוכל לקבל אישור חריג להעלאת הארנונה, מעבר להעלאה הכללית בכל הארץ, וזאת בהחלטה משותפת של שרי הפנים והאוצר.
במרוצת השנים הסתבר, כי האישור החריג ניתן ברוחב לב מוגזם, והוא במידה רבה היווה את הפרצה בפני השיטפון של העלאות ארנונה גורפות.

בשנת 2012 נכשלו שרי הפנים והאוצר כשלון חרוץ במתן הגנה על המגזר העסקי בפני העלאות גבוהות ונוספות של הארנונה מעבר להעלאה הכללית המאושרת. בשנה זו משרד הפנים אישר באופן סיטוני וגורף העלאות חריגות של ארנונה ללא פחות מ-70 רשויות מקומיות ומועצות אזוריות, כאשר במסגרת תוכנית פיילוט הוחלט כי האישור יינתן אוטומטית בכל מקרה שהאישור החריג אינו עולה על 15%. השרים התפרקו משיקול הדעת הנתון להם בחוק ולא בחנו כל בקשה כמתחייב מהם באופן פרטני.

נוצר מצב, כי בעוד שהעלאה הכללית באותה השנה היתה 3.2%, אושר באופן גורף למחצית מהרשויות המקומיות בישראל העלאות נוספות חריגות ברמות שבין 4% ל- 25%.
חשוב מאוד להבין כי כל אישור להעלאה חריגה אינה רק בגין שנה נתונה אחת. היא ניתנת לנצח ומהווה חלק מהבסיס עליו יחושבו ההעלאות הנוספות.

זוהי שערוריה, פשוטה כמשמעה.
כך, לאמתו של דבר, חזרה השליטה לרשויות המקומיות, בעוד כוונתו הברורה של המחוקק היתה ששיקול הדעת בראייה רחבה יהיה של השלטון המרכזי.

בנוסף לכל זאת, שיתף השלטון המרכזי פעולה עם הרשויות המקומיות ביצירת תרגילים נוספים, שכל משמעותם הינה העלאות נוספות ותכופות של גובה הארנונה על המגזר העסקי, כמו לדוגמה, ביטול מקדם ההתייעלות; העלאה של 25% כדי להשוות בין גובה הארנונה שגובה רשות אחת לגובה הארנונה ברשות הסמוכה לה; שינויי סיווג יצירתיים; הפעלת חברות גביה פרטיות המעצימות את העלות המוטלת על העסק, על אף שלרשות המקומית מנגנון גביה קיים, וכיום גם ניסיון לשנות את שיטת חישוב שטח העסק החייב בארנונה.

הארנונה הינה מרכיב חשוב בהוצאות של העסק: העסק חייב לשלם את הוצאות הארנונה בין אם הוא מרוויח ובין אם הוא מפסיד.
בשנת 2013 נסגרו לא פחות מ-42 אלף עסקים קטנים וזעירים. נראה כי הגיעה השעה שהרשויות המקומיות ישנו כיוון ויחפשו את האיזון התקציבי בשיפור הגביה, בהתייעלות ומניעת כפילויות ובחיסכון בהוצאות.

על משרדי הפנים והאוצר, על אף הלחצים המובנים והידועים, להגן על המגזר העסקי ולמנוע כל תרגילים ומהלכים אשר יעלו את השורה התחתונה של חיוב הארנונה.

מאמר דומה פורסם בעיתון דה מרקר.